כשרות פרגולה לסוכה

(נתפרסם ב"מסורה ליוסף" בהוצאת מכון מש"ה)

שאלה:
מהו דינה של הפרגולה למצוות סוכה? האם היא כשרה, או פסולה מלשמש כסוכה.

תשובה:

א. הרכב הפרגולה

יש לברר תחילה מהי הפרגולה. הפרגולה היא סככה או תשתית לסככה. יש שהיא עשויה מקרשים. מהם משמשים כעמודים זקופים, ומהם נמצאים על אותם עמודים זקופים, לאורך ולרוחב, כמסגרת, ובתוך אותה מסגרת, יש וקנים מקרשים קבועים שם בצורה של שתי וערב. פעמים במרחקים גדולים, ופעמים במרחקים קטנים. באופן שיש חללים קטנים של מלבנים או ריבועים. אולם יש והפרגולה היא סככה שבנויה בצורה הנדסית מיוחדת באופן כזה שמתחת לסככה יש צל, למרות שהנמצאים תחת הסככה רואים את רקיע השמים.

וכיצד הסככה יוצרת צל, למרות שהפרוץ בסככה רב על העומד?

התשובה לכך היא, שהסככה נעשית ע"י שמניחים נסרים על אדנים, ואותם נסרים אינם מונחים בשכיבה, אלא נצבים באלכסון, כשהנסרים נוטים באלכסונם לכיוון מערב. הואיל והשמש זורחת מן המזרח לכיוון מערב, הרי שקרני השמש נתקלים בגב של הנסרים, והם אינם חודרים לתוך הסוכה. כך במשך היום יש צל, למרות שכאמור הנמצא תחת הסוכה רואה את רקיע השמים, מאחר ובין נסר לנסר, יש חלל אויר. נסרים אלו מחוברים במסמרים לאדנים. כיוון שהמסמרים רבים, קשה לפקפק את הנסרים ולהניד את המסמרים. כדי להכשירה לסוכה, גם יש לחשוב שבעל הפרגולה יחוס על הפרגולה, אם יצטרך כל שנה לפרק את הסככה, לכן יש לעמוד ולברר בעניין כשרות הפרגולה לסוכה.

ב. פסול מסמרים או נסרים

מבחינת הסברה ניתן לומר, שאין קביעת מסמרים בנסרים פוסלת את הסוכה, והפרגולה כשרה, הואיל וצלתה מרובה מחמתה, ואין צורך בדבר נוסף. אך ניתן לומר, שהנסרים הקבועים במסמרים הם כדין סכך פסול, אלא שמאחר ויש אוויר בין נסר לנסר, יש לסכך בסכך כשר בין הנסרים, או לסכך בסכך כשר על גבי הנסרים, ואולי אין לסכך על הנסרים הקבועים במסמרים, כי יש להם דין של מעמיד מקבל טומאה. ובכן, נסר עץ, מבחינה עקרונית כשר לסיכוך כיוון שגידולו מן האדמה. והוא תלוש, והנסרים הם פשוטי כלי עץ, שאינם מקבלים טומאה. הני מילי שאותם נסרים אינם רחבים ארבעה טפחים כל אחד, שאם כל נסר היה רחב ארבעה טפחים, אותו נסר פסול לסיכוך, מכוח גזירת חכמים, משום שהוא דומה לתקרת הבית. חכמים בגזירתם עשו אותם נסרים שהם כשפודים של מתכת, שאפילו יניחום בזקיפה אחד ליד השני, באופן שעוביו של כל אחד, אין בו רוחב ארבעה טפחים, ובכל זאת הם פסולים (רמב"ם, סוכה, ה, ג), והרמב"ם הגדיר את הגזרה בזו הלשון: "גזרה שמא ישב תחת תקרה וידמה שהיא כסוכה".
וכן נפסקה ההלכה בשו"ע (או"ח, תרכט, יח), אולם בשו"ע יש תוספת: "ואם אין ברחבן ארבעה, כשרה. אפילו הם משופים שדומים לכלים. ונהגו שלא לסכך בהם כלל". כלומר, מכוח המנהג, אסרו שלא לסכך בנסרים שרחבם פחות מארבעה טפחים. ומקורו הוא הטור (או"ח, תרכט), אשר כתב: וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה, אפילו הסכך על צדו, שאין בהן ארבעה. מפני שדומין לתקרת הבית, וחיישינן שמא ישב תחת התקרה לשם סוכה. ואם אין בהם ארבעה - כשרים. אפילו הן משופין שדומין לכלים. וכתב הסמ"ק, ומיהו נהגו העולם שלא לסכך בהם כלל, ומשום דלמא אתי לסכך בהן בקביעות בענין שאין הגשמים יכולין לירד בה". הנה כי כן הסמ"ק העיד, שהעולם נהגו שלא לסכך בנסרים אפילו שרחבם פחות מארבעה טפחים, מחשש שמא יסכך בהם בקביעות באופן שאין גשמים יכולים לירד. מדבריו למדנו, שאם אדם מסכך בקביעות בנסרים שאין ברחבם ארבעה, באופן שאין גשם יכול לירד, הסוכה פסולה מצד הדין. כיוון שסוכה כזו פסולה מצד הדין, לכן נהגו חומרה, שלא לסכך אפילו עראי, בנסרים שאין ברחבם ארבעה, מחשש שיסכך בהן בקביעות ובצורה הרמטית. כך אמנם הסיק הב"י, שם: "אך מכל מקום צריך לעשות הסכך בענין עראי שיוכלו הגשמים לרדת בסוכה". והב"י הוסיף: וע"כ נהגו העולם לכסות הסוכה בערבה או בגמי או בכיוצא בהן ולא בנסרים כלל, ואפילו פחותים מארבעה, דליכא משום גזירת תקרה, משום דלמא אתי למיטעי לסכך בענין קביעות שלא ירדו שם הגשמים. אלא שלפי זה קשה, מדוע נחלקו ר' יהודה ור' מאיר, בעניין רוחב הנסר, שאין לסכך בו, מ"ד רוחב ארבעה, ומ"ד רוחב שלושה (עיין משנה, סוכה, א, ו, ותוספתא, סוכה, א, ז), ובמחלוקת האמוראים, בביאור מחלוקת התנאים כפי שנתבארה בתלמוד הבבלי (סוכה, יד, א, וירושלמי, א, ז), והרי היה להם להשמיענו רבותא טפי, שאין לסכך בקביעות ובהרמטיות, אפילו בנסרים דקים שאינם רחבים כלל, כל שאין הגשם יכול לירד. הב"ח על הטור שם, כנראה, הרגיש בקושי זה, וכתב: וכן אסרו לסכך בנסרים וכו', מפני שדומין לתקרת הבית וכו'. ארישא דמילתא קאי, למיהב טעמא, למה אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה, וקאמר מפני שדומין לתקרת הבית. דרוב תקרת הבית עשויין מנסרים שרחבן ארבעה. ואי מכשרת בהן, אתי למימר מה לי לסכך באלו, ומה לי לישב תחת תקרת הבית שאף היא בנסרים מקורה. וההיא ודאי פסול מדאוריתא, דסוכה אמר רחמנא, ולא ביתו של כל ימות השנה. עיין שו"ת יביע אומר (ח"ד, או"ח, מט), מחלוקת ראשונים ואחרונים בענין סיככה מעובה כמו בית, אם פסולה או כשירה, ואם פסולה, פסולה מדאורייתא או מדרבנן.

ודרכי משה (על או"ח, שם, ס"ק ט) כתב: ובהג"מ דאם סיכך בנסרים אפילו פחות משלושה, פסולה. דהוי כבית ממש. הואיל ובזמן הזה מסככין בתיהן בנסרים שאין בהן שלושה. כלומר, מאחר ולפי תרבות הבנייה, תקרת הבית בימי הגהות מיימוניות היתה מנסרים פחותים ברחבם משלושה, הרי שאסור לסכך גם בנסרים שאין ברחבם שלושה, ולכן המ"ב (על השו"ע, או"ח, תרכט, ס"ק מט), העיר בעקבות דברי הד"מ, הנ"ל, שנהגו שלא לסכך עם קנים דקים, מחשש שיסכך בהם בצפיפות ובהרמטיות באופן שאין גשמים יורדים.

אבל הגר"ע יוסף, שם, הביא בשם הרב עובדיה הדאיה, שהמנהג בימינו השתנה שאין מקרים הבתים בנסרים דקים, ולכן מותר לסכך בפלפונים, שהם נסרים דקים. כמו כן לכאורה יש קושי על שיטת הסמ"ק והג"מ, מדברי המשנה (סוכה, א, ז), "תקרה שאין עליה מעזיבה" כלומר תקרה שהיא עשויה נסרים צפופים או קנים צפופים, שאין עליה מעזיבה, כלומר טיט. אלא היא רק תקרה מנסרים כמו צריף מעץ, לרבות גג, שלגבי תקרה כזו הובאו הדעות הבאות: "רבי יהודה אומר, ב"ש אומרים מפקפק ונוטל אחת בינתיים. וב"ה אומרים, מפקפק או נוטל אחת מבינתיים, ואין מפקפק". הרמב"ם (סוכה, ה, ח), פסק כב"ה, וזה לשונו: תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרים תקועין בלבד הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה, אלא לשם בית. לפיכך אם פקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה הרי זו כשרה. ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר רוחב ארבעה טפחים. וכן אם נטל אחד מבינתיים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה הרי זה כשר". ובפשטות מדובר במשנה בתקרת עצים צפופה וקבועה הרמטית, והכשרה ע"י שיניד המסמרים. די בכך, למרות שהנסרים היו ונשארו צפופים אחד ליד השני, באופן שאין גשם יכול לירד, ובלבד שלא יהיה שם נסר ברוחב ארבעה טפחים. כי לגביו, יש גזירה של חכמים, ועשאוהו כשפוד של מתכת.

והשו"ע (או"ח, תרלא, ט), הרחיק לכת מהרמב"ם, בכך שהוא פסק כב"ה, כמו הרמב"ם, אך הכשיר אפילו בנסר ברוחב ארבעה טפחים. וזה לשונו: בית המקרה בנסרים שאין עליהם מעזיבה... ובא להכשירו לשם סוכה, די בזה שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה, או שיטול אחד מבין שני נסרים, אחד, ויתן סכך כשר במקומו. וכולה כשרה. אפילו הנסרים רחבים ארבעה. ויש מי שאומר שצריך שלא יהיו הנסרים רחבים ארבעה. הרי שלפי השו"ע, די שיסיר את המסמרים, והסוכה תהיה כשרה אפילו הנסרים צפופים אחד ליד השני. ואפילו יש ברוחב הנסרים ארבעה טפחים. ואע"ג שקשה על ההלכה בשו"ע, איך יסביר את הגזירה שלא לסכך בנסרים ברוחב ארבעה טפחים? אבל בב"י (על הטור, או"ח, תרכט), כבר הסביר, שזה דווקא למי שמסכך לכתחילה בנסר כזה, אך למי שהן כביתו כזו די בפקפוק (והובאו דבריו, במ"ב, או"ח, תרלא, ס"ק כה). אלא שלפי זה תקרת בית שהיא עשויה מנסרים, צפופים וקבועים במסמרים, ואפילו בני רוחב של ארבעה טפחים, לכאורה אינה פסולה מדאוריתא כפי שכתב הב"ח.

ג. כשרות הפרגולה לסוגיה להרמב"ם

על כל פנים, לפי הרמב"ם נראה שאין מניעה שהסוכה תהיה מסוככת בנסרים שאין ברחבם ארבעה טפחים, ושהם אחד ליד השני, באופן שאין הגשם יכול לירד, וכשהנסרים קבועים במסמרים, החסרון הוא, שהם נחשבים לתקרת הבית, אך כשהוא מניד את המסמרים, הרי שעשאם סוכה, ולא בית, ואף שהם אחד ליד השני. לכן, הנסרים של הפרגולה מאחר והם קבועים במסמרים, הרי אם אין בהם ארבעה טפחים, אינם פוסלים, מאחר שאינם קבועים כתקרת בית, הואיל ורואים פני רקיע השמים. לכן צריך לברר אם יש צורך, לפי הרמב"ם, בסיכוך נוסף, ואם כן, כיצד יסכך. זאת משום שתקרה שאין עליה מעזיבה נפסלה לסוכה, אע"פ שכל נסר הוא פחות מארבעה טפחים, לא משום עצמו פיסול בסכך. או משום תעשה ולא מן העשוי. אלא משום שהיא בית, דהיינו דירת קבע, לא סוכה שהיא דירת עראי. לכן כשהניד המסמרים, או נטל אחת מבינתיים וסיכך, הפך אותה דירה לדירת עראי. אולם כשהנסרים שקבועים במסמרים כל השנה הם אינם כתקרת בית, שהיא מגינה על הדיירים מפני הגשמים, הקור, החום וקרני השמש, הרי שאין צורך לא בפקפוק המסמרים, ולא בנטילת קורה אחת מבינתיים. משום כך פרגולה, שנסריה מרוחקים זה מזה, ומשופעים כנגד קרני השמש, הם אמנם מצילים מפני קרני השמש, אבל רואים פני הרקיע, ואין הגנה מפני הקור והחום והגשמים אינם נחשבים לתקרת בית, ואין צורך לא בפקפוק המסמרים, ולא בנטילת נסר מבינתיים. אך עדיין השאלה היא אם יש צורך לסכך בין הנסרים. כמו כן, פרגולה שהיא עשויה מלוחות שאין ברחבם ארבעה טפחים, והם עשויים שתי וערב, והיא כולה חללים חללים. ורואים פני הרקיע, והגשמים חודרים. ואין הגנה בה, לא מפני הקור ולא מפני החום, היא אינה נחשבת לתקרת בית. לכן אין צורך לא בנדנוד המסמרים, ולא בנטילת נסר מבינתיים. השאלה אם יש צורך לסכך את החללים, וא"כ כיצד יסכך. אלא שלגבי פרגולה כזו שעשויה שתי וערב, נראה שאם צִלתה מרובה מחמתה כשרה, ואינה צריכה בנדנוד, ולא בסיכוך נוסף. כיוון שהיא כסוכת גנב"ך שסככות אלו עשויות לצל, וכשרות הן כל השנה, ואינן צריכות נדנוד לצורך מצוות סוכה (רמב"ם, סוכה, כ, ט), כי הן אינן כתקרת הבית ואין בהן החסרון של תעשה ולא מן העשוי, כי מלכתחילה הן נעשו לצל. אבל אם פרגולה העשויה כשתי וערב, חמתה מרובה מצִלתה, יש צורך לסכך אותה בין החללים או מעליה. כי נסריה כשרים לסיכוך. ואין הנחת הסכך הכשר עליהם נחשבת לעירב סכך כשר עם פסול. ולא למניח סכך על גבי דבר המקבל טומאה, למ"ד שאסור לעשות כן. אולם הבעיה היא לגבי פרגולה שהיא עשויה מנסרים משופעים כנגד קרני השמש, שכל השנה יש צל, למרות שיש רווח גדול בין הנסרים, וכאמור רואים מן הרווחים את פני השמים. אם יש צורך בסיכוך בין הרווחים, ואם מועיל סיכוך בין הרווחים, כשאין שם שמש. נראה שכל צל שיש בסוכה בלי סכך, אינו פוטר הסיכוך ואינו פוסל לסיכוך. כיוון שיש אוויר פרוץ ורואים את השמים, הרי אין סכך. וכשאין סכך, אין סוכה אף שיש צל, ולכן חובה לסכך, כיוון שהנסרים המשופעים הם כמו דפנות מנסרי עץ שהן משופעות, והן כסוכה העשויה כמין צריף, וכשיש צל מחמת הקירוי הן סכך. אך כשהצל הוא רק מחמת שהנסרים מכוונים כנגד קרני השמש, ולא מחמת היותה תקרה, אם כן הם כמו דפנות גבוהות, כמו עשתרות קרניים וצרות, שמונעות חדירת קרני השמש, גם בלי תקרה. כלום סוכה זו שעשויה מדפנות נסרים גבוהות כמו עשתרות קרניים כשרה בלי סכך? ובזה נראים הדברים שיש צורך בסיכוך. כי אין תקרה אף שיש צל, ואין חדירת השמש דומה לסוכה כמו צריף, כי שם בסוכה כזו הדפנות והסכך הן היינו הך, ואין רואים פני השמים.

הואיל ויש צורך בסכך, צריכים אנו לברר אם הצל של הנסרים לא פוסל סוכה כזו, אם מסככים בין הנסרים. כמו סוכה בעשתרות קרניים (סוכה, ב, א), שהיא בין צוקים גבוהים וסמוכים זה לזה, שאין קרני החמה נכנסים פנימה, והמסכך במקום כזה סוכתו כשרה. לכן מותר לעשות סוכה בשטח של ארובת הבניין אע"פ שאין קרני החמה נכנסים לתוך הארובה, כי אם נסלק את המחיצות הגבוהות ע"י שננמיך אותן או נרחיק אותן, ייכנסו קרני חמה, וכלל הוא, שכל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת. וכדין המסכך תחת כיפת השמים, שאין בהם שמש כלל ולא תהיה כל שבעת הימים. לכן לעניות דעתי, לפי הרמב"ם, צריך לסכך בין הנסרים המשופעים, כי היושב תחת הפרגולה רואה את השמים, ואין זו סוכה, וצריך להניח סכך כשר בין נסר לנסר. ו לעניות דעתי, אפשר גם להניח סכך כשר על גבי הנסרים שקבועים במסמרים, ואין זה בבחינת מעמיד מקבל טומאה. אפילו למ"ד שיש לאסור להניח סכך על גבי דבר שמקבל טומאה, כי הנסר כשלעצמו אינו סכך פסול; והמסמר כשהוא קבוע, רק גורם לכך שהנסר יראה כאילו היה תקרה' ולא בגלל שהוא מעמיד שמקבל טומאה. לכן די בהנדת המסמר ממקומו כדי לסלק את החשש שידמו את הנסרים לתקרה' ואין צורך בעקירתו המוחלטת. במיוחד שנראה, לפי הרמב"ם שאין איסור לסכך על דבר שמקבל טומאה.

ד. כשרות הפרגולה לסוגיה

הבעיה היותר קשה היא לכאורה לגבי שיטת השו"ע, לפיה, מכוח מנהג נהגו להחמיר שלא לסכך בכל נסר ואפילו פחות משלושה טפחים, בגלל שלדבריהם, בימינו נהגו לעשות תקרות מנסרים צפופים באופן הרמטי. אולם, כאמור, נראה שלגבי הפרגולה, אין מקום לחומרה זו, מאחר ובעיני הנמצא תחת הפרגולה הוא אינו רואה סככה ולא תקרה, אלא רקיע השמים. לכן כל שהנסרים של הפרגולה אינם ברוחב ארבעה טפחים, ומאחר והם זקופים באלכסון, הם אינם סכך פסול. כי כשהם זקופים, הם אינם פסולים, כי אינם נחשבים כשפודין, שהרי רק נסרים בני רוחב ארבעה טפחים שזקפן על צדן, ואף שלא עשאן צפופין ותקרה - פסולין. כי חז"ל עשאום כשפודין של מתכת, מה שאין כן נסרים שרחבן פחות מארבעה טפחים שזקפן על צדן ולא עשאן צפופין, אלא השאיר אוויר ביניהן, ואינם כמו תקרה, הרי הם כשרים באופן כזה לסיכוך, והסוכה כשרה.

אם כן הנסרים של הפרגולה מאחר והם זקופין על צדן, ויש אוויר ביניהן, באופן שרואים את רקיע השמים בטהרו. אלא שאין חמה בגלל המבנה שלהן, ואם כן באופן זה, לא חל המנהג לאיסור, שהובא בשו"ע, שנהגו שלא לסכך בנסרים שרחבן פחות מארבעה טפחים. אולם יש חוששים לפסול את הפרגולה בגלל שנסרים אלו מחוברות לאדנים במסמרים. לכאורה דבר זה מביא אותנו לסוגיית הגמרא (סוכה, כא, ב), אם מסככין על גבי דבר המקבל טומאה, שר' יהודה במשנה (סוכה, ב, ב), פסל סוכה, שהסכך שלה על גבי כרעי מטה, ואינה יכולה לעמוד ללא כרעי המטה. יש בגמרא מ"ד שהסביר, בגלל שסוכה כזו אין לה קביעות, כי ניתן ליטול את הסוכה, ממקום למקום, ור' יהודה לשיטתו, שסוכה צריכה להיות דירת קבע, ואין הלכה כר' יהודה. כך פירש הרמב"ם בפירוש המשנה, שם. יש מאן דאמר בגמרא שם, שפירש את דברי ר' יהודה משום שאין מסככין על גבי דבר המקבל טומאה, ויש שראו בדברי אביי בגמרא שם, שכאילו הוא חשש לטעם זה, ולכן אסרו לסכך על דבר שמקבל טומאה (עיין חזו"א, מועד, סי' קמג, אותיות א-ב). ומן הירושלמי (סוכה, ב, ב), נראה שדחו דעה זו. שיטת המחבר בשו"ע צ"ע, כי בשו"ע במקום אחד (תרכט, ז), הסתפק אם מותר לסכך על גבי סולם. ובמ"ב (שם, ס"ק כב), פירש באחד משני פירושים לספק של המחבר, שמא אסור לסכך על גבי דבר שמקבל טומאה, ומאידך במקום אחר בשו"ע (או"ח, תרל, יג), לסמוך סוכתו על כרעי המטה, ופירש במ"ב (שם, ס"ק נט), שלא איכפת לן שהמטה מקבלת טומאה, דקבלת טומאה על הסכך נאמר, ולא על הדפנות.

אולם בשו"ע (או"ח, תרכט, ח), המחבר התיר לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל, או לקשרם בבלאות. פירש במ"ב (שם, ס"ק כו), שדבר זה מותר גם למי שאוסר להעמיד הסכך על דבר המקבל טומאה. כיוון שאינו סומך הסכך על המסמרים, אלא שמחזיק בהם הכלונסאות המעמידים לסכך. אם לפי המחבר אין חשש להעמיד סכך על גבי דבר שמקבל טומאה, לא היה צריך ללמדנו היתר של מעמיד ע"ג מעמיד שמקבל טומאה. אולם גם לפי המחבר מותר להניח מחצלת על הפרגולה, שנסריה מחוברים במסמרים, והוה ליה מעמיד דמעמיד.

ה. כשרות הפרגולה לשיטת החזו"א

לפי החזו"א (שם), אסור לקבוע את הכלונסאות במסמרים ולכן אסור, לדידו, גם מעמיד דמעמיד. אולם, לכאורה, ניתן לומר שאפילו אם נתייחס לנסרי הפרגולה שקבועים במסמרים, כסכך פסול ממש, אף שיש שרואים באיסור זה, רק איסור לכתחילה (עיין שו"ת אור לציון להרב בן ציון אבא שאול ז"ל, ח"א, מא), מכל מקום לא תהא הפרגולה, אלא כמו הדין של סוכה שהיא בבחינת נסר ופסל נסר ופסל, שכשֵרה, ואם כן יש לסכך בין נסרי הפרגולה בסכך כשר, ודיו (עיין משנה, סוכה, א, ח, ורמב"ם, סוכה, ה, טז, ושו"ע, או"ח, תרלא, ח).

אלא שבמקרה כזה מן הראוי להחמיר, שיהיה רווח בין נסר לנסר שבפרגולה, כמלוא נסר. או שיסכך על גבי הנסרים של הפרגולה, וירבה הסכך הכשר, על נסרי הפרגולה, בין אם נסרים אלו שתי וערב, ובין אם הם משופעים. כי לפי השו"ע שם, גם אם נתייחס לנסרי הפרגולה כשפודי מתכת, מותר להניח עליהם סכך כשר הרבה מהם. כמו כן לשיטת החזו"א, קיימת אפשרות נוספת, להכשיר את הפרגולה כסוכה, גם אם אין מרווח בין נסר לנסר כמלוא נסר, ע"י שיניח בצד אותה פרגולה, דפנות מדיקט, גבוהות מן הפרגולה, ולהניח את הסכך ממחצלת כשרה לסיכוך על גבי הדיקטים, באופן שאין המחצלת נסמכת על גבי נסרי הפרגולה. אולם עיין בשו"ת אור לציון (שם), שהעלה השערה, שאפשר שגם החזו"א יודה, להתיר במעמיד דמעמיד במסמרים, כיון שאין המסמרים ניכרים ואין רואה שהסכך נשען עליהם, ובכהאי גוונא לא שייך לומר שגזרו חכמים לאסור גזירה שמא יבוא לסכך בהן.

סיכום:

א. לשיטת רבנו הרמב"ם נראה, שהפרגולה שהיא שתי וערב שצִלתה מרובה מחמתה, כשירה כסוכך גנב"ך ואינה צריכה נדנוד, או עקירת נסר מבינתיים, ולא סכך ע"ג הפרגולה. אם חמתה מרובה מצִלתה, אפשר לסכך עליה בסכך כשר, כי גם נסריה הם סכך כשר למרות שהם קבועים במסמרים. לגבי פרגולה שנסריה זקופים בשיפוע כנגד קרני החמה, ניתן לסכך על נסריה.

ב. לשיטת מרן השו"ע, רצוי לסכך בין נסר לנסר ולא על גבי הנסרים של הפרגולה. אבל גם אם סיכך על גבי הנסרים של הפרגולה, לא רק שכשר בדיעבד, אלא נראה שיש לו על מי לסמוך גם לכתחילה, הואיל ובשיטת ר"י קארו יש ספק, וכל האיסור הוא מדרבנן, ויש להקל בספיקא דרבנן (עיין שו"ת אור לציון, שם).

ג. לשיטת הרמ"א, ובעיקר לפי החזו"א, נראה שיש להחמיר שיהיה רווח בין נסר לנסר כמלוא נסר, במצב שבו יהיו הנסרים שכובים, ולסכך בסכך כשר בין הנסרים, או לסכך מעל הפרגולה, מבלי שהסכך הכשר ייסמך על הפרגולה.

הערות

1. א"ה, והגר"י קאפח בב"י, שם, פ"ה אות מה, ביאר שסוכה מעובה כמין בית כשרה אף לכתחילה.

2. א"ה, כן נראה משיטת הרמב"ם שלא הביא כלל להלכה את סוגיית הסומך סוכתו בכרעי המטה שלמ"ד בדעת רבי יהודה החסרון משום מעמיד בדבר המק"ט, וכ"נ מפירוש המשנה שכתב בהחלטיות ואין הלכה כרבי יהודה. ומשמע שהלכה כחכמים ואין זה לדעתם חסרון כלל. וכן העלה הגר"י קאפח בביאורו שם פ"ד סוכה ולולב אות כד. וכן העלה הגר"ח כסאר בפי שם טוב עי"ש שלא כדעת רבינו מנוח. וכ"נ דעת האורחות חיים מלוניל בדעת הרמב"ם סוכה סעי' ז. וראה בשער הציון סי' תרל סק"ס שכתב אחרי התבוננותו בספרים שכ"ה דעת רוב הראשונים. תרומת הדשן בדעת הרי"ף, הרי"ף בן גיאת, הרמב"ם בפיה"מ, הרז"ה, ורבינו ישעיה בשבילי הלקט. וכ"ה דעת המאירי בסוכה כא ע"ב, והראבי"ה, שם, סי' תרלא, ובשו"ת מהרי"ל סי' קמז.

3. א"ה, לדעת הרמב"ם מותר לסכוך בסולם, ביאור הגר"י קאפח הל' שופר סוכה ולולב פ"ה אות ר.

נתפרסם ב"מסורה ליוסף" (כ"ע העוסק במורשתו של הגאון ר' יוסף קאפח נע"ג), כרך ב, מכון משה, קרית אונו תשס"ד, עמ' 14-8, מהדורת תשס"ז, עמ' 86-79.