חובת הבנים לטפל בהוריהם ולזון אותם

מן המפורסמות שהתורה ציותה לכבד את האב ואת האם. שהרי מצווה זו היא הדיברה החמישית שבעשרת הדברות (שמות, כ, יב; דברים, ה, טז). ואמנם הרמב"ם מנה את המצווה לכבד אב ואם כמצוות עשה מן התורה (סה"מ, עשה, רי). וגם בספר החנוך (עשה מצווה לג), הובא עניין כיבוד אב ואם כמצוות עשה. וכתב מחבר ספר החנוך (=אין יודעים מי חיברו. משערים שהוא ר' אהרן הלוי מברצלונה מן המאה ה – 13), שם: "ונוהגת (=מצוות כיבוד אב ואם) בכל מקום ובכל זמן. בזכרים. ובנקבות, כל זמן שאפשר להם (=להן). כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. ועובר עליהם בטל עשה. ועונשו גדול מאד. שיעשה כמתנכר לאביו שבשמים. ואם יש כח בב"ד כופין אותו, כמש"ל (=כמו שנבאר לקמן מצוות עשה, ו, בעניין מצוות אכילת קרבן פסח) שבביטול עשה כופין בית דין". עכ"ל. על החייבים במצוות כיבוד אב ואם, שנינו במשנה, קידושין, א, ז: "וכל מצות האב על הבן, אחד אנשים ואחד נשים חייבין". עכ"ל. והרמב"ם בפירושו למשנה, שם, כתב: "ומצות האב על הבן (=שהבן חייב לקיים באביו) רבים מלספור. והדבור עליהם יארך מאד. אלא ששני יסודות כוללים אותם, מורא וכבוד. והזכירו מהם דוגמאות ואמרו, מורא.. כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. כל אלו ותולדותיהם חייבים הבנים, זכרים ונקבות לעשות להוריהם. אלא אם כן היתה הבת נשואה לאיש. לא יחול עליה מחובת הכבוד, אלא מה שאפשר לה לעשותו, עם מלאכות שהיא חייבת מן הדין לעשות לבעלה". עכ"ל.

אולם בתורה שבכתב לא נתבאר מהו כיבוד אב ואם. אבל הוא נתבאר בתורה שבעל פה, כשהשוו בין מצוות כיבוד למצוות מורא. כי בפרשת קדושים, ויקרא, יט, ג, נאמר: "איש אמו ואביו תיראו". מפסוק זה למדנו שיש מצוות עשה נוספת, שהבנים והבנות חייבים לירוא מן האם ומן האב. וחובת המורא נזכרה בסה"מ להרמב"ם, עשה ריא. וגם בספר החנוך, מצווה, ריב. ועל מצווה זו כתב מחבר ספר החנוך, שם: "ונוהגת בכל מקום. ובכל זמן. בזכרים ובנקבות. ועובר עליה והיקל ביראתם ביטל עשה זה. אלא אם כן עשה מדעת האב, ובמחילתו. שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול". עכ"ל. והואיל ויש שתי מצוות, שהבנים והבנות חייבים כלפי הוריהם, כיבוד אב ואם, ומורא אב ואם, נזקקו בספרא, קדושים, שם, לעמוד על ההבדל בין שתי המצוות הללו: "איזהו מורא. לא ישב במקומו. ולא מדבר במקומו. ולא סותר את דבריו. איזהו כיבוד. מאכיל ומשקה ומלביש ומכסה. מכניס ומוציא". עכ"ל. הנה כי כן בכלל מצוות הכיבוד של הבנים והבנות להוריהם נכללת חובת הבנים והבנות לדאוג לצורכי הקיום של ההורים: אוכל, שתייה, ביגוד וכיו"ב. יש לציין שברייתא זו הובאה בתוספתא, קידושין (ליברמן), פרק א, הלכה א, ובירושלמי, פאה, פרק א, הלכה א; שם, קידושין, פרק א, הלה ז. וכן בתלמוד הבבלי, קידושין, לא, ב. ובמסכת קטנות, דרך ארץ, פרק ו, הלכה ג.

אולם מברייתא זו קשה לדעת מה טיבה של חובה זו. האם חובת הבנים והבנות להאכיל ולהשקות, להלביש ולהנעיל את הוריהם. כשההורים הופכים להיות סיעודיים, ואינם יכולים לתפקד באופן עצמאי, מבלי שיש חובה על הבנים והבנות להוציא הוצאות על חשבונם, כדי לפרנס את הוריהם. או שמא חובתם של הבנים והבנות היא כפולה. גם להוציא הוצאות כספיות על חשבונם כדי לספק את צורכי הוהירם, וגם לסעדם באופן פיסי. בספרא, שם, ובתוספתא, שם, לא עסקו בשאלה זו. במקורות אלה רק קבעו שהטיפול הפיסי בהורים הוא חובת הבן ופחות חובת הבת. הואיל והבת, אם היא נשואה, היא חייבת במלאכות כלפי בעלה, משום שהוא חייב במזונותיה. אולם מה שלא נתפרש בספרא ובתוספתא נתפרש בתלמודים (שם). בתלמוד הירושלמי, פאה, שם, נאמר: "איזהו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא. מן דמאן (=משל מי)? הונא בר חייא אמר, משל זקן (=משל האב). ואית דבעי מימר, משלו (=משל הבן). ולא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא, מניין אפילו אמר ליה אביו השלך את הארנקי לים שישמע לו. בההיא, דאית ליה חורן, ובעושה נחת רוח לאביו". עכ"ל. הנה כי כן בירושלמי התייחס לשאלה, על חשבון מי הוצאות צורכי ההורים. האם משל ההורים, או משל הבן. רב הונא בר חייא אמר משל האב, ויש שרצו לומר משל הבן. ואמנם על דברי רב הונא בר חייא שאמר שהבן צריך לזון את אביו, משל אביו, הביאו בירושלמי, שם ובקידושין שם, שר' חייא בר בא חולק, והוא בדעה שהבן צריך לזון את אביו משלו, ואם אין לו (=לבן) ליחזר (=הבן) על הפתחים. והוא הסתייע בדברי רשב"י, ששנה: "גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו שהקב"ה יותר מכבודו. נאמר כאן, כבד את אביך ואת אמך. ונאמר להלן, כבד את ה' מהונך. במה את מכבדו מהונך? מפריש לקט שכחה ופיאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית. מאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים, אם יש לך את חייב בכל אילו. ואם אין לך את חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם, בין שיש לך בין שאין לך, כבד את אביך ואת אמך. אפילו את מסבב על הפתחים". עכ"ל. (אין הדגשה במקור.) וכן מצינו בירושלמי, פאה, וקידושין, שם: "אמר רבי יוסי בי רבי בון. הלוואי הוון כל שמועתי ברירן לי כהדא, שכופין הבן לזון את האב". עכ"ל. (אין הדגשה במקור.) ובתלמוד הבבלי, קידושין, לא, ב - לב, א: "ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד. מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו. ולא מכריעו. כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה. מכניס ומוציא. איבעיא להו, משל מי? רב יהודה אמר, משל בן. רב נתן בר אושעיא אמר, משל אב. אורו ליה רבנן לרב ירמיה, ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמ"ד משל אב. מתיבי, נאמר כבד את אביך ואת אמך. ונאמר כבד את ה' מהונך. מה להלן בחסרון כיס. אף כאן בחסרון כיס. ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה? לביטול מלאכה. ת"ש, ב' אחים, שני שותפין, האב ובנו. הרב ותלמידו. פודין זה לזה מעשר שני. ומאכילין זה לזה מעשר עני, ואי אמרת משל בן, נמצא זה פורע חובו משל עניים, לא צריכנא להעדפה. אי הכי, היינו דקתני עלה, אמר רבי יהודה תבוא מאירה למי שמאכיל את אביו מעשר עני. ואי להעדפה, מאי נפקא מינה. אפילו הכי זילא בה מילתא, ת"ש שאלו את ר"א, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם. כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו. ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה, בראוי ליורשו. וכי הא דרבה בר רב הונא. דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה. אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח. ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. דמחיל ליה ליקריה. והא קעבר משום בל תשחית, דעבד ליה בפומבייני. ודילמא משום הכי לא רתח, דעבד ליה בשעת ריתחיה". עכ"ל. הנה כי כן גם בבבלי יש מחלוקת אם חובת הבן לכבד את אביו משלו או משל אביו. אבל בבבלי יש דיון מקיף בענין זה. נעשו שלושה נסיונות להכריע מחלוקת זו, ונדחו. ואין זכר לכך שהבן צריך לחזר על הפתחים כדי לזון את אביו. נסיון ראשון שהקשו על מ"ד משל אב, שמצינו ברייתא שכיבוד אב ואם יש בה חסרון כיס. ודחו קושיא זו. שאפשר שהברייתא מתייחסת לביטול מלאכה. נסיון שני נגד המ"ד משל הבן, מהדין שהאב ובנו מאכילין זה את זה מעשר עני. ולא יתכן לומר שהבן יאכיל אביו מעשר עני, אם חובת הבן לזון את אביו משל הבן. כי אז הוא פורע חובו במעשר עני. ודחו קושיא זו, שאפשר שהבן מאכיל את אביו מעשר עני, כשהוא מאכילו במנה עודפת, למעלה ממדה בינונית. נסיון שלישי חזרו והקשו למ"ד משל האב, מן הדין שאסור לבן להכלים את אביו, גם כשאביו זורק ארנקו לים. ומשמע שמדובר בארנקו של הבן, ושזהו מגדרי כיבוד אב. ודחו נסיון זה בטענה, שאפשר שמדובר בארנקו של האב, והבן ראוי ליורשו. ואסור לבן להכלים אביו, כשהוא זורק את הארנק לים, למרות שבכך הוא מפסידו הפסד עתידי, לכשיירש.

כך יוצא שלכאורה, מן הבבלי אין הכרעה כמי ההלכה, אם כמאן דאמר משל האב, או כמ"ד משל הבן. אולם בעלי התוספות, שם, ד"ה אורו, הפנו את תשומת הלב, שלאחר שהביאו בגמרא את שתי הדעות הנ"ל, אמרו: "אורו ליה רבנן לרב ירמיה, ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמ"ד משל אב". ודייקו מכך: "משמע שכך הלכה. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע (סוף סימן נז). ופסק היכא דלית ליה לאב, ואית ליה לבן חייב הבן לזון אביו. וכן פסק ר"י ור"ח. "דאם אין לאב ממון, והבן יש לו, דצריך הבן לפרנסו משלו. דלא יהא אלא אחר. כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף מט, ב) דרב אכפיה לההוא גברא, ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. ועוד דאמרינן בירושלמי, אמר רבי יוסי הלואי דהויין כל שמעתתי ברירי לי, כהך שכופין את הבן לזון את אביו...". עכ"ל. ועוד הביאו שם שתי ראיות נוספות מן הירושלמי שכופין את הבן לזון את אביו. לפי זה ניתן לומר ששיטת כמה מן הגאונים ומן הראשונים שהובאו בתוספות היא שחובת הבן לזון את האב משל האב. ואם אין לאב, ויש לבן, חייב הבן לזון את אביו, משלו. ואפילו כופין אותו על כך. ובדרך זו הלך כנראה גם הרי"ף, קידושין, יג, א (לפי דפי הרי"ף), לאחר שהביא את המחלוקת משל מי. הביא את אשר אמרו בגמרא, "אורו ליה רבנן לר' ירמיה, ואמרי לה לבריה דרבי ירמיה, כמאן דאמר משל אב". ועל כך הוסיף הרי"ף: "והיכא דרויח הבן, והאב לית ליה, כייפינן ליה לבן ושקלינן מיניה, בתורת צדקה. ויהבינן לאבוה. כי הא דרבא כפייה לרב נתן בי אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. וכן שדרו ממתיבתא". עכ"ל. והשמיט את כל שלושת הנסיונות שנעשו בגמרא, להקשות ולסייע למי מבעלי המחלוקת משל האב או משל הבן, והרי"ף, בדבריו, הדגיש שכשאין לאב ויש לבן, חובת הבן לזון את אביו, משל הבן, הוא מדין צדקה. והכפייה שכופין אותו לזון את אביו, בנסיבות כאלה, הם כמו שכופין לזון כל אדם עני שאין לו, וכופין את אלה שיש להם לזון אשתו. והרא"ש, קידושין, פרק א, סימן נ, הלך בעקבות התוספות והרי"ף, וגם הוא הדגיש שהחיוב הוא משל האב, ואם אין לאב חייב הבן, מדין צדקה. והרא"ש נזקק לדברי הירושלמי הנ"ל, שחיוב הבן לזון את אביו, אפילו הוא צריך לחזר על הפתחים. ועל כך כתב הרא"ש, שם: "לא שיכבדהו משלו, ויחזור הוא על הפתחים. דהא קי"ל משל אב, אלא בגופו מכבדו. ובטל ממלאכתו. ומתוך כך צריך לחזר על הפתחים". עכ"ל. כלומר, מאחר שנפסקה ההלכה שחובת הבן לזון את האב, משל האב, אין להעלות על הדעת שהבן יזון את האב מכספו שלו (של הבן), והוא הבן יחזר על הפתחים לצורך מזונות עצמו. אלא חובת הבן לשמש את אביו, בגופו של הבן. ומתוך כך הוא בטל ממלאכתו, ומתוך כך צריך הוא לחזר על הפתחים. וכן כתב הר"ן על הרי"ף שם, שפסק כהרי"ף. והדגיש שאם אין לאב, חיוב הבן מדין צדקה. ואף הוא נזקק לירושלמי, שהבן מחזר על הפתחים ופירשו כפי שפירשו ר' שמשון על משנה פאה, א, א, והוא כפירוש הרא"ש. יש לציין שמדברי הר"ן, שם, ניתן להסיק מספר הלכות: א. שכדי למנוע צער מאביו או מאמו, "יש לו לאבד כל ממון שבעולם". ב. ההלכה משל האב, רק כשיש לבן חסרון כיס. אבל מניעת ריווח, עליו להפסיד אפשרות של רווח ואפילו גדול, בגלל כבוד או"א. והרמב"ם ממרים, ו, ג, כתב: "איזה הוא כבוד, מאכיל ומשקה. מלביש ומכסה משל אב. ואם אין ממון לאב ויש לבן ,כופין אותו וזן אביו ואמו, כפי מה שהוא יכול. (אין הדגשה במקור.) ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב. ועומד בפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו". עכ"ל. וכבר כתב הכס"מ, שם, שהרמב"ם פסק כהרי"ף. שחובת הבן לזון את אביו משל אביו, ושאם אין לאב, ויש לבן, שכופין את הבן לזון את אביו ואת אמו. אולם הרמב"ם, לא פירש כאן (בהלכות ממרים), שחיוב הבן לזון את אביו ואת אמו משלו, כשאין להם משלהם, היא מתורת צדקה. כמו כן הרמב"ם כתב, מה שלא כתבו קודמיו, "כפי מה שהוא יכול". ואף גם זאת, הרמב"ם חילק בין חובת הבן לשמש בגופו את אביו, לבין חובת הבן לספק צרכי אביו. אולם דברי הרמב"ם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. מאחר והוא ערך את כל התורה, להלכה. ולכן את חובת הבן לזון את אביו מדין צדקה הוא כתב בהלכות מתנות עניים, י, טז: "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד הזכרים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, ולא יהיו מבוזות. וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו, הרי זה בכלל הצדקה. וצדקה גדולה היא, שהקרוב קודם". (אין הדגשה במקור.) עכ"ל. הנה כי כן דברי הרמב"ם ברור מללו, שחובת האב לזון את בניו הגדולים, וכן חובת הבן לזון את הוריו, מדין צדקה. כי כלל הוא במתן צדקה, שנותן הצדקה צריך להעדיף את הנזקקים שהם קרוביו. והדבר פשוט שגם לפי הרמב"ם חובת הבן לזון את הוריו, משל האב. ורק אם אין לאב, הבן חייב לזון הוריו מדין צדקה. שהרי הרמב"ם, שם, כתב את הדין שהביאוהו, בגמרא קידושין: "אב ובנו, איש וקרובו, שני אחין, שני שותפין, שהיה אחד מהן עני. נותן לו האחר מעשר עני שלו". עכ"ל. ואם חובת הבן לזון את אביו היא משל הבן, אסור לבן לזון את אביו ממעשר עני. אמנם בתוספתא, מעשר שני, ד, ז, נאמר: "א"ר יודן תבוא מאירה למי שנותן לאביו מעשר עני". וכתב הרב קנייבסקי בספרו דרך אמונה, מתנו"ע, ו, אות נז, שהרמב"ם התעלם מעניין המאירה. וכי לפי הרמב"ם מותר לבן לתת מעשר עני לאביו, לכתחילה. אולם לענ"ד, אחרי בקשת המחילה, אינו כן. שהרי הרמב"ם כתב רק כששניהם, האב והבן עניים, וכל אחד נותן לזולתו את המעשר עני שלו. ומשמע שאם האב עני, והבן אינו עני, אין מותר לכתחילה שהבן ייתן לאביו מעשר עני. שהרי צריך לומר לעני שהוא מקבל מעשר עני, ודבר זה בודאי הוא גנאי לאב. לא כן כשהאב זן את בנו מדין צדקה, או שהבן זן את אביו מדין צדקה, אין האב צריך לומר לבן שהוא זנו מדין צדקה.

כבר ראינו שהרמב"ם הוסיף בדבריו, שכופין את הבן לזון את אביו, "כפי מה שהוא יכול". ויש לברר מה נתכוון הרמב"ם בתוספת זו. נראה שהוא נתכוון שהיקף חובת הבן מדין צדקה היא רק לפי שיעורי הצדקה שחייב הנותן צדקה לתת. כלומר עד חומש מנכסיו. ולא כל נכסיו. וכיו"ב בדינים אלו. להבדיל משיטת הסמ"ג, עשין קיג, שכתב "שאם אין לאב, הכל יהיה משל הבן". (אין הדגשה במקור.) כלומר, הבן חייב לספק כל צורכי ההורים, ואפילו למעלה מחומש בנכסיו (של הבן). ואמנם הטור, יו"ד, רמ, כתב: "וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל האב. אם יש לו. אבל הבן אינו חייב ליתן לו משלו. ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו. כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו. אבל חייב לכבדו בגופו אף על פי שמתוך כך בטל ממלאתכו ויצטרך לחזור על הפתחים. וכתב הרמ"ה דוקא דאית ליה לבן ממונא לאיתזוני ביה ההוא יומא. אבל אי לית ליה לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים". עכ"ל. הנה הטור הלך בעקבות הרמב"ם וסייג חובתו של הבן לזון את אביו, כפי מה שהוא יכול. אלא שהוא למד מדברים אלה, שאין מחייבים את הבן לחזר על הפתחים בגלל חובתו לזון את הוריו. אולם הב"ח על הטור, שם, כתב: "ומה שכתב (=הטור), אם אין לאב, ויש לבן כופין אותו וזן את אביו, כפי מה שהוא יכול, כ"כ הרמב"ם. ופירושו שצריך (=הבן) ליתן לו (=לאביו) כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה, לפי ממון שיש לו, כשאר צדקות (=עד חומש בנכסיו). אבל אין צריך להוציא כל ממונו על זה. וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש, וכן פירש ב"י. וכן הוכיח הר"ן מסוגית התלמוד". עכ"ל הב"ח. כלומר, הב"ח כלל בדברי הטור על הרמב"ם, שחובת הבן לזון את הוריו מדין צדקה, רק לפי הכללים של דיני הצדקה. כגון: עד חומש בנכסיו, ולא כל נכסיו. ואמנם הב"ח, שם, הוסיף וכתב: "אבל אין לפרש דעת הרמב"ם ורבינו (=הטור), צריך (=הבן) ליתן לו (=לאביו) מדין כבוד. דאם כן היה צריך ליתן אפילו מגלימא דעל כתפיה. כדי לקיים מצות כבוד אב שאין לו שיעור. ומהו זה שכתבו, כפי מה שהוא יכול. אמנם בסמ"ג ובסמ"ק מבואר דכשאין לו לאב מחויב הבן לזונו מדין כבוד. ואף להשכיר עצמו בשבילו. וכתב בסמ"ק דין זה בשם ר"ת. וכדמשמע פשטא דהירושלמי, שאומר אבל בכיבוד אב ואם, אין כתוב בו מהונך. שאפילו אין לך כלום, אתה צריך לטחון בריחיים בשבילו. ע"כ. וכמ"ש בהגהת מיימוני פ"ו דהל' ממרים. ולפ"ז היה נראה דגם לחזר על הפתחים הוא צריך, כדי לזון את אביו לקיים מצות כיבוד. וכדמשמע מפשטא דהירושלמי, שאמר ואילו כבוד אב ואם, אפילו מחזר על הפתחים חייב. אלא שבסמ"ק כתב, ופירש ר"ת, לא שיחזור על הפתחים בשביל אביו, אלא חייב לפרנסו משלו, אפילו אם יצטרך לחזר על הפתחים א"כ. ע"כ. ונראה שטעמו, כיון שאין האב נהנה בגוף הבזיון שנתבזה הבן בחזרתו על הפתחים, אין הבן מחויב להתבזות בשביל אביו במה שאינו גוף הכבוד". עכ"ל הב"ח. מדברי הב"ח למדנו שיש שני גדרי חיוב הבן לזון את הוריו, מדין כבוד, או מדין צדקה. החיוב מדין כבוד אין לו שיעור. ולפי חיוב זה, הבן חייב לתת כל נכסיו למען מזונות הוריו. ואפילו שהבן יצטרך לחזר על הפתחים. וזוהי דעת הסמ"ג והסמ"ק שמקורה מן הירושלמי. והחיוב מדין צדקה הוא שהבן חייב לזון הוריו, כשאין להם, מדין צדקה, ורק לפי דיני צדקה. כלומר לא כל נכסיו, ולא רק עד חומש מנכסיו. ואינו חייב לחזר על הפתחים בשל כך. וזוהי דעת הרמב"ם והטור. וכן היא דעת הרי"ף והרא"ש, והר"ן והב"י. עיין שו"ת אדמת קודש, יו"ד, טו, שקיים את החילוק של הב"ח, ותמה ודחה דברי הט"ז שדחה דברי הב"ח. ואמנם ההלכה שנפסקה בשו"ע, יו"ד, רמ, ה, נוסחה כדלקמן: "זה שמאכילו ומשקהו (=הבן את אביו) משל האב ואם, אם יש לו (="לאב). ואם אין לאב, ויש לבן, כופין אותו וזן אביו, כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו. הגה. וי"א דאינו חייב ליתן לו רק מה שמחויב ליתן לצדקה (...) ומ"מ אם ידו (=של הבן) משגת, תבא עליו מארה, לפי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו (...). ואם יש לו בנים רבים מחשבים לפי ממון שלהם, ואם מקצתן עשירים ומקצתן עניים מחייבים העשירים לבד (...). (עכ"ל ההגה). אבל חייב (=הבן) לכבדו (=את אביו) בגופו (=של הבן) אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו, ויצטרך לחזר על הפתחים. ודוקא דאית לבן מזונת לאיתזוני ההוא יומא. אבל אי לית ליה, לא מחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים". עכ"ל השו"ע. עיין בט"ז, שם, סק"ו, ובש"ך, שם, סק"ה, שתמהו על הרמ"א שבהגהתו כתב שי"א שהבן אינו חייב ליתן לאביו רק מה שמחויב ליתן לצדקה, כדעה חולקת על מחבר השו"ע. שהרי גם מחבר השו"ע הסכים לדעה זו. ועיין מה שכתב הש"ך, שם, סק"ו, בביאור כוונת הרמ"א. ועיין שו"ת שואל ונשאל, ח"ה, יו"ד, קט, שחובת הבן לזון את אביו, הוא הדין לאמו. אולם הרדב"ז (שו"ת, ח"ב, תרסג), דחה הוראת חכם אחד בדורו שחייב אדם לשאול על הפתחים בשביל לפרנס את אביו ולפרוע את חוב המס של אביו. והרדב"ז כתב בתשובתו שאותו חכם הפריז על מידותיו וטעה בהוראתו. כי בתלמוד הבבלי דחו את הדעה שהבן חייב לזון את אביו משלו. וכי כל הפוסקים פסקו שהבן חייב לזון את אביו כפי יכלתו ואינו חייב לחזר על הפתחים כדי לפרנס את אביו. ואין זה כבוד אביו שבנו יחזר על הפתחים למענו, או שימות ברעב בשל כך. ובמיוחד אם הבן חייב לפרנס את אשתו. אבל הרדב"ז הודה שהבן חייב לפרוע חוב המס של אביו. וכן כתב הרדב"ז שהבן צריך לזון את אביו מדין צדקה, אבל בהרווחה ולא בצמצום. ואם יש לבן יכולת, יפרנס את אביו בריווח יותר משהיה נותן לשאר עניים מדין צדקה. ואין ספק שהרדב"ז שיפר ועידן את חובת המזונות שהבן חייב לזון את הוריו, כשאין להם, מדין צדקה. באופן שהבן לא יתייחס להוריו ככל העניים.

1. חובת הבנים והבנות לכבד את הוריהם, ולירוא מהם. 2. בכלל חובת הכיבוד גלומה החובה של הבנים והבנות לספק צורכי הוריהם. אלא שחובת הבת בעניין זה מוגבלת במידה והבת נשואה, הואיל והיא אינה בת חורין להיפטר מחובותיה לבעלה, לטובת הוריה. 3. החובה של הבנים והבנות לספק צורכי ההורים היא חובה כפולה: חובה אחת שהבנים יסעדו בגופם את הוריהם במידה והוריהם סיעודיים ויש צורך להלבישם, ולהאכילם וכיוצא בזה. וחובה זו אינה קלה. כי יש אומרים שחובת הבן להיבטל ממלאכתו לצורך קיום חובה זו. והחובה השנייה לספק צורכי הוריהם, אם יש להורים כספים או נכסים, משל ההורים. ואם אין להם, משל הבנים. 4. לדעת רוב הפוסקים, חובת הבנים והבנות לזון את הוריהם, משלהם (=משל הבנים), כשאין להורים, היא חובה מדין צדקה. לדעת מיעוט הפוסקים (הסמ"ג והסמ"ק) החובה היא מדין כיבוד אב ואם, ולכן כל נכסי הבנים והבנות משועבדים לחובה זו, ואפילו הבגדים שהם לובשים. 5. לדעת הרמב"ם, הטור והשו"ע, חובת הבנים והבנות לזון את ההורים, כשאין להורים, היא מדין צדקה, והיא רק כפי יכולתם של הבנים והבנות, דהיינו לפי כללי דיני הצדקה, כגון רק עד חומש מנכסי הבנים והבנות. לדעת הרדב"ז, אף שחובה זו היא מדיני צדקה, חובה זו היא כוללת גם פרעון המסים שההורים חייבים. ושהבנים והבנות צריכים לתת להוריהם בהרווחה ולא בצמצום, אם יכולים הם לתת בהרווחה. 6. לדעת הר"ן, לצורך מניעת צער מן ההורים, צריכים הבנים והבנות אפילו לאבד כל ממון שבעולם. ושההלכה המחייבת את הבנים והבנות לזון את הוריהם, משל ההורים, הוא רק כשקיום החובה כרוך בחסרון כיס לבנים ולבנות. אבל אם קיום החובה כרוך רק בהפסד רווח של הבנים והבנות, עליהם לקיים את חובתם כלפי הוריהם, אף אם הם מפסידים רווח גדול.