ראש השנה, מוזכר בתורה כ"יום הזכרון". מהות היום היא: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט). רבנו הרמב"ם כותב על מהות היום ומשמעות תקיעת השופר. היינו מצפים כי הרמב"ם יפרט זאת דווקא בהלכות שופר, אלא שהרמב"ם כותב על כך דווקא בהלכות תשובה (ג ז), ויש לשים לב לרמז חשוב זה:
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב – רמז יש בו.
כלומר; עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם.
אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל.
הביטו לנפשותיכם!
והטיבו דרכיכם ומעלליכם!
ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.
מדברי הרמב"ם הללו עולה, כי תקיעת שופר זו, בכוחה להשפיע על האדם, והיא מהווה תמרור אזהרה שנתי. מעין 'אזעקה' כלפי האדם המאמין, שמטרתו להגיע לשלמות, כדי שיתעורר משנתו, משגיתו בהבלי הזמן, ויעשה חשבון נפש. ודאי אין מטרת תקיעה זו כדי להשפיע על עולמות עליונים, ולכן אין צורך לכוון בה כוונות וייחודים. אף אין היא באה לעורר רחמי שמים או לערבב את השטן. ומה שנאמר בתלמוד בעניין זה, אין כוונת חז"ל לשטן מיתולוגי כמהות חיצונית-רוחנית, אלא למהות האדם כיצור נברא מחומר, המטה אותו מהשגת השלמות המידותית והשכלית.
ואכן, כך כתב הרמב"ם בפתיחת הלכות שופר וסוכה ולולב: "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה". ולפי ההלכה צריך שיתכוונו לצאת ידי חובת מצוות שמיעת קול שופר, הן התוקע (=המשמיע) והן השומע.
מצוות הנחת תפלין, אכילת מצה, נטילת לולב וכיו"ב, הן מצוות שיש בהן מעשה ואינן צריכות כוונה אליבא דהרמב"ם. מה שאין כן מצוות שעיקרן במחשבה. קריאת פסוק ראשון של קרית שמע לדוגמה, אף על פי שקרא קריאה שלימה ומדוקדקת, אם לא כיוון לבו – לא יצא ידי חובת קיום המצוה. כי המטרה "קבלת עול מלכות שמים", וזו אינה, אלא במחשבה והרהור. כך גם בנדון דידן, כדי לצאת ידי חובת "זכרון תרועה" יש לשמוע את קול השופר, ולהתעורר לתשובה.
על ההבדל בין תקיעת שופר של יובל לשמיעת שופר בראש השנה, ענה הרמב"ם בתשובה לשאלה שהופנתה אליו (בלאו, קמב) "ההבדל בינהם גדול מאד", שכן תקיעת שופר ביובל משמעותה פרסום והכרזה על שחרור העבדים.
המשנה במסכת ראש השנה (א ב) אומרת: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: "היוצר יחד לבם המבין את כל מעשיהם".
אין ספק, כי המונח "יום דין" המבטא משפט הנערך בשמיים, בו הקב"ה, דן את ברואיו ביום אחד, מסויים בשנה הוא קשה מאד. שהרי הקב"ה "אין לו דמות הגוף ואינו גוף... ראשון ואין ראשית לראשיתו", כלשון ר' דניאל בן יהודה הדיין, מחבר הפיוט "יגדל אלהים חי". וכפי שכתב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים:
והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו לזמן, או למקום, או לאדם אחר. כגון תארך את לוי שהוא אביו של פלוני, או שותף של פלוני, או גר במקום פלוני, או שהיה בזמן פלוני... ונראה בעיון ראשון שאפשר לתאר את ה' יתעלה באופן זה מן התארים, אלא שכאשר נדקדק ונדייק בעיון תתברר מניעת זה. מה שה' יתעלה אין יחס בינו לבין הזמן והמקום הרי הוא ברור, כי הזמן מקרה נספח לתנועה,כאשר סוקרים בה עניין הקדימה והאיחור תמצאנה נכנסת תחת המספר, כמו שנתבאר במקומות המיוחדים לעניין זה. והתנועה מנספחי הגופים, וה' יתעלה אינו גוף, ולכן אין יחס בינו לבין הזמן, וכן אין יחס בינו לבין המקום. (ח"א פנ"ב. וראה גם ח"ב פי"ג)
פן נוסף של קושי בעניין זה עולה, כאשר מתארים את הקב"ה בשיתוף עם המונחים: "כסא דין" ו"כסא רחמים", מכיון שאנו יודעים כי לא יחול בה' שינוי ותמורה: "אך אתה תדע כי ה' יתהדר ויתרומם אינו גוף ולא יתפעל, כי ההתפעלות שנוי והוא יתעלהלא ישיגהו שנוי". (שם, ח"א פל"ה)
ואכן, בבואו לפרש את דברי המשנה לעיל, כותב הרמב"ם:
בני מרון – הצאן. ותרגום כבשים – אמריא. כלומר שמחשבים עם בני אדם ודנין אותם לבריאות ומחלה ומות וחיים וזולת זה משאר מצבי האדם". ופשט לשון זה ברור כמו שאתה רואה, אבל סודו וענינו אין ספק שהוא קשה מאד.
רואים אנו, כי הרמב"ם לא הסתפק בפירוש הפשוט של דברי המשנה, אלא המשיך לפתח לנו צהר בדמות "סוד" ו"עניין" לא פשוטים.
נראה כי הרמב"ם התייחס במשפט זה לכל המליצות המוזכרות בדברי חז"ל, כפי שהביאן הוא בעצמו בהלכות תשובה פרק שלישי, הנוגעות לספרי צדיקים, רשעים ובינונים הנפתחים ונכתבים בראש השנה, ונחתמים סופית ביום הכפורים, שכמובן אין לפרשם כפשוטן.
עיון בסוגיה זו, הוא די מורכב, ונעסוק בו אי"ה במקום אחר. אך כעת, ננסה לבחון את משמעות ראש השנה דרך עיון בכתבי היד הקדומים של המשנה, בהם נוכל לראות כי משנה זו נקראת מעט שונה.
כבר חז"ל, בתלמוד הבבלי, ניסו להבין את משמעותהביטוי "בני מרון". במסכת ראש השנה (יח ע"א) מובאים שלשה הסברים:
1. "כבני אמרנא", כלומר ככבשים שמונין אותן לעשרן.
2. כמעלות בין חורון (לפנינו: "בית מרון").
3. כחילות של בית דוד.
שני ההסברים האחרונים אינם מתיישבים עם הביטוי "בני מרון", שכן מה עניין מרון לחורון, ולחילות בית דוד (רש"י אמנם מסביר ש"מרון" הוא לשון מרות, אך איננו מכירים לשון כזו בשאר המשנה).
בכתב יד קאופמן מן המאה האחת עשרה, שמקובל להניח כי הוא המדויק ביותר המצוי בידינו, אנו מגלים כי לא מופיעות שם המילים "כבני מרון", אלא מופיעה מילה אחת, "כִּבְנוֹמְרוֹן". (ראה צילום) נומרון אינו אלא תעתיק של המלה היוונית noumeron, noumeron שפירושה "גדוד".
זוהי אם כן, פרשנות אחרת לגמרי. ואין מדובר כאן על משפט, אלא על מצעד צבאי כגדוד לפני המלך. והנה, דבר זה מתקשר לנו היטב, שהרי בראש השנה אנו ממליכים את ה'.
ביום זה העם כולו מריע לכבוד המלך, ובאופן זה אף נתקנה בראש תפילת מוסף של ראש השנה – ברכת "מלכויות". כעת נקל להבין גם את התוספות הנאמרות החל מראש השנה ועד יום הכפורים בתפילת שמונה עשרה. כל התוספות הללו מדברות על מעמדו של האדם העומד מול אלהיו.
יתירה מכך, אנו רואים, שבכל נוסחאות התפילה הקדומות, אין זכר בתפילות ראש השנה לפיוטי סליחות שחדרו לנוסחים המאוחרים, שהרי יום בו ממליכים את המלך – הוא יום חג ולא יום בקשת סליחה ומחילה.
לסיום, ראוי שנביא את דברי הגמרא במסכת ראש השנה (טז ע"א), כי יש בה מעבר לדעות המוכרות והרווחות של רבי מאיר ורבי יהודה:
תניא: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.
רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז) 'ותפקדנו לבקרים'
רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.
אנו רואים אם כן, שדעת רבי יוסי ובעיקר רבי נתן, הן ההכרה הדתית העמוקה ביותר. בכל שעה ושעה, ובכל רגע ורגע, האדם עומד לדין. כך יוצא, שבכל מעשה של האדם הוא בעצמו יוצר לעצמו את הדין בו הוא מועמד, ומעשיו הם הדנים אותו לטוב או למוטב.
על פי האמור, וכדי להצמיד את הדברים לראש השנה, נוכל לומר כי ראש השנה הוא "זכרון תרועה", שנועד להזכיר לנו כי אנו מועמדים לדין באופן תמידי.
יהי רצון שדברים אלו, יהיו כמעורר לנפשותינו, נזהר מכל מעידה, ולו לכאורה הקלה בעינינו, ונזכה להיות עובדי ה' מאהבה.