דומה שאי אפשר שלא להתפעל מן הימים שבהם אנו מצויים, ימי אלול, ימים אשר החל מראש חודש אלול ועד לשיא השיאים ראש השנה ויום הכיפורים, בני יהדות המערב נהגו בכל יום לתקוע בשופר ולומר את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", ובני יהדות המזרח נהגו לקום באשמורת הבוקר לומר בתחנונים דברי סליחות, ולומר את הוידוי. וכך עד הגיעם לאותם ימי דין. ואין צל של ספק שמגמתם של הימים הללו לשמש הכנה לימי הדין ראש השנה ויום הכפרה.
וכשאנו מתבוננים מה טיבם של אותם ימים, אז ורק אז נוכל לגלות משהו מסודם של ימים אלו. החל מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים חטיבה היא של ארבעים יום מראש חודש אלול עד ראש השנה שלושים ימים של אלול המסיים שנה בעוד שמתשרי זהו חודש הפותח את השנה. אבל אז אנו מצויים במשהו מאד מאד מופלא חודש אלול הוא חודש של ימי חשבון נפש, ימי סליחות ותחינות, ואילו תשרי לפחות החל ממחציתו, הוא חודש של שמחה שהרי חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, ושמיני עצרת הוא כל כולו יום של שמחה והפך להיות יום שמחת התורה. כך ניתן לומר אולי שאנו רוצים לסיים את השנה היוצאת בחשבון נפש במאזן, אבל לא היינו רוצים לפתוח את השנה הנכנסת עם חרדה עם משהו הקרוב ליאוש, היינו רוצים לפתוח את השנה הנכנסת בימים של שמחה בהוויה המפיחה בנו תקווה הנותנת לנו כח לעשות חיל במשך כל ימות השנה. וכנראה שכך באמת בנוי לוח השנה של העם היהודי, אבל לא ברור לגמרי מדוע בכל זאת חודש תשרי עשרה ימים ממנו הם שיא השיאים של חודש אלול, והם ימי הדין וימי הכפרה.
נראה, כי אכן באמת אם האדם נידון בכל עת ובכל רגע אין שנה יוצאת ואין שנה נכנסת. כל הזמן האדם חי בצילה דהימנותא, תחת כנפי השכינה, ואין אצלו לא שנה יוצאת ולא שנה נכנסת. הוא נמצא בעולם הנצח. אבל מה נעשה שאין האדם חש בכל עת ובכל שעה שהוא נידון בכל רגע. אלא שגרת החיים שוחקת אותו, ותחת לראות את הקשר המתמיד בינו ובין אלהיו שבעצם האדם בכל עת ובכל רגע כל נשימה ונשימה ניתנת לו מאת בורא עולם, מהקשר שלו הישיר מבורא עולם האדם מסיח את דעתו בלהט העשיה, בשגרת ההתנהגות, האדם מסיח את דעתו מן האמת הקשה, אבל המכובדת והמופלאה הזו שכאילו כדי לסבר את אוזן בני האדם, האדם קשור בטבור עם המציאות האלהית ואין לו קיום אפילו רגע אחד בלא שאלהים גוזר עליו את החיים. שהרי אף לא אדם אחד קנה את חייו, אף לא אדם אחד יצר את חייו, אין לאף אדם ערובה על חייו כל חייו תלויים בחסדיו של בורא עולם, אנו נוהגים לומר בלשון המשנה, על כרחך אתה נוצר על כרחך אתה נולד על כרחך אתה חי.
ניתן לתרגם את הדברים ולומר שזכות גדולה נתן הקב"ה לאדם כשנתן לו את החיים, חסד רב מאיתו יתברך שהעניק לאדם בכל עת ובכל שעה את החיים. שהרי אין האדם יודע את המחר. כי הוא תלוי בבורא עולם, וזו אמת שאין אדם יכול להפטר ממנו. ובכל זאת בלחץ העשייה, בשגרת החיים, האדם מתעלם מן האמת הכל כך בסיסית ומתנהג בעולם כאילו הוא יצר את עצמו, והוא מתנהג בעולם כאילו חייו בידיו, כאילו אין לו אדם כאילו אינו חייב לתת דין וחשבון, כאילו בטוח שחייו בידיו. וזו לא אמת.
ומשום כך השכילה היהדות למרות ש"לרגעים תבחנינו", העמידה אתגר נפלא בפני האדם להציב את האדם בפני הבריאה. העמידה התורה את האדם מול לידת הבריאה ראש השנה. שהרי יש לנו גם ראש השנה אחר, ניסן, ראש השנה למלכים ראש השנה ללידת האומה, ובכל זאת לא קבענו את ימי הדין בניסן, קבענו את ימי הדין בראש השנה, בתשרי, כדי להציב את האדם מול הבריאה שיתבונן בבריאה ויתבונן על הבורא שיזכור שהוא נברא. שיעמוד לפני הצור ויזכור שהוא יצור, ואז ידע האדם מכוחה של הבריאה לשם מה הוא נברא מהו ייחודו כבן אדם, בצלם אלהים הוא נברא. מהו יעודו של האדם לכן הוא עומד לפני הבריאה לפני ראש השנה שלושים ימים לפני חודש אלול יוצרים לו לאדם אני לדודי ודודי לי קירבה אל האלהים, התבוננות בבריאה והתבוננות בעצמו כדי להתקשר אל האלהים, שידע שכל כולו אני שייך לאלהים והאלהים שייך לו.
ומשום כך בוידוי של יום הכיפורים אנו מגיעים לטיפול שורש כשאדם מגיע ביום הכיפורים שבעצם הוא נברא עם ייחוד בצלם אלהים, ועם ייחוד לעמוד לפני האלהים, זהו טיפול שורש. השאלה אם האדם אכן כך עושה את הדברים אין פלא שאנחנו קמים באשמורת הבוקר יהדות המזרח אנו אומרים באותם פיוטים ישן אל תרדם הקץ לראות שמיו ואת מעשה אצבעותיו והבט אהלי מרומיו תלויים בזרעותיו. ראו מה אומר היהודי באשמורת הבוקר לקראת יום הדין. אומרים לו לאדם, תתבונן בבריאה! על שום מה? כדי שידע שמכל הנבראים הללו נבחר האדם לעמוד לפני בורא עולם. אין פלא שבאותו פיוט אומרים, "דלים אשר עפר יסודם", בני אדם דלים משום שעפר יסודם, מאין לדלים כאלה חכמה? רק מבורא עולם החכמה! מאין מותר האדם מן הבהמה? אין אין מותר אדם מן הבהמה מבחינת הגוף, רק הנשמה לבדה הנשמה הטהורה, רק לרואה צור כבודם, ראות לב, לא ראות עין. ומשום כך אדם, שכך עובר את ימי אלול, אני לדודי מכוח הייחוד והייעוד זהו אדם המקבל טפול שורש שאין לו סתירה לרגעים בין תבחנינו ובין "דרשו ה' בהמצאו".
יש לזכור שאנו נמצאים בעידן קשה למדי. עמנו ששב לציון, שהיה צריך לראות עין בעין בשוב ה' לציון, לאחר שהיו נמקים בגולה מזה אלפי בשנים, בכל זאת מכוח העשייה מכח היצירה דחה הוא את האמונה. במקום לעמוד ולהתייצב בפני האלהים, עומד לו האדם בתעתועי הגיון, ומחליף את יוצרו ביצריו. ולכאלה אומרים זכויות הפרט. ואינם יודעים שבעצם דחיקתם את האמונה הם בסופו של דבר מביאים את האדם לאותה דרגה של מותר האדם מן הבהמה אין, כי הרי רק לרואה צור כבודם זה המייחד את האדם, אבל בלעדי רואה צור כבודם, מה מייחד את האדם? האמונה היא הנותנת את כל הייחוד של חיינו, את כל המשמעות של חיינו, היא עושה את חיינו ערכיים, ומשום כך אם ראינו שאכן אנו בעידן כה קשה, הרי צו השעה לחזור ולחשוף את האמת כולה, שהיהדות העמידה במרכז חייה את האמונה, למרות שאדם נידון בכל יום, היהדות העמידה למעלה מארבעים יום בשביל האדם שיעמוד מול הבריאה, הגיעה העת לעמת את האדם הנברא מול הבורא ומול הבריאה רק עימות כזה ישחרר את האדם מיצריו, וישעבד את האדם ליוצרו, וינחיל לאדם עושר וחיי נצח. לא נותר אלא לומר לבורא עולם השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.