מכתב זה נכתב לחברי קהילת 'שערי ציון' ביד בנימין, והיות שנראה שיש בו עניין לכל בית בישראל, מצאנו לנכון לפרסמו לרבים.
לאחי ואחיותיי היקרים, ברכה ואור!
בימים אלו בהם מעלים אנו מדי יום, עת יינטו צללי ערב וחשיכה יורדת לעולם, את אור התורה ונר המצווה, ברגשי גיל ותודה לאבינו שבשמים על העבר ומתוך אמונה איתנה שבמהרה הוא יגאלנו שנית ויוציאנו מחשכה לאור גדול ויושיענו תשועת עולמים, מצאתי לנכון לשׂיח בפניכם את אשר על לבי, ותפילתי שדברים היוצאים מלב אוהב ואכפתי יזכו גם להיכנס ללבבות חברים מקשיבים.
ימי החנוכה מבטאים ניצחון בקרב אך לא במלחמה. חנוכת המקדש, חידוש העבודה ונס השמן המופלא, לא היו אלא נקודת ציון שהיוותה אתנחתא קלה. כל ימיה עמדה ממלכת החשמונאים על חרבה כנגד האימפריה היוונית, ואף אחד מחמשת בניו של מתתיהו לא מת על מיטתו. גבוה היה המחיר אותו שילם עמנו בעבור שמירת תורת א-להיו והזכות לחיי חירות על אדמתו.
יתר על כן, האמת היא כי מערכה זו - בין תורת ישראל, הדוגלת בערכי הרוח והמוסר, הנתינה וההקרבה, העידון העצמי והריסון, לבין תרבות יוון (והמערב) הסוגדת לגוף והמתמכרת להנאותיו, המקדשת את הצרכנות וההתמקדות ב'אני' ובחופש (המדומה) של הפרט - עדיין מתנהלת במלוא עוזה.
לצערנו הרב, לא זו בלבד שצרו צעדינו מלכת ברחובותינו, אלא שכאז כן היום, מעיז 'הדבר האחר' היווני לשלוח את טלפיו ולנעוץ את ציפורניו בחומות בתינו שלנו, במטרה לזעזע את יסודותיהם ולמוטטם ח"ו (גמ' בבא קמא דף פב ע"ב; גמ' מנחות דף סד ע"ב).
כאז - שכן ב'אִגרת השמד' כותב רבנו הרמב"ם ז"ל: 'גם ידוע מה שאירע לישראל במלכות יון הרשעה מן הגזרות הקשות והרעות, ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתבודד בעשיית מצווה'. ושמא לזכר הישועה מגזירה זו הגדירו חכמים שמצות חנוכה מצווה משפחתית היא, 'נר איש וביתו', ואף תקנו להניח את נר החנוכה על פתח הבית מבחוץ, להורות שלא זו בלבד שיושבי בית זה מצהירים כי ביתם הוא מבצרם, מבצר עוז ומגדל לתורת ה', לטהרה ולקדושה, וזר לא יבוא בו, אלא שמכוחו של התא המשפחתי היהודי אנו מאירים אף את רשות הרבים, ומעט מהאור שבבית המבוצר והמחוסן דוחה הרבה מן החשיכה הרחובית.
כן היום - נמצאים אנו במלחמה לחיים ולמוות נגד 'תרבות אנשים חטּאים' שמעבר לכיבוש רשות הרבים על ידה, אף אינה נרתעת מלנסות ולפגוע בפך השמן הטהור, ברשות היחיד שלנו, בבית, בתא המשפחתי, ובכל אחד מפרטיו. מאיימת היא להיכנס אל הקודש פנימה ולטמא כל הטהרות שבהיכל. אולם להבדיל מימי היונים, הפעם אין גזירה שלא לסגור את דלתות הבתים, שכן הסיטרא אחרא בלבושה המודרני אינה נצרכת שוב אף לדלת ולחלון כדי לשלוט בבתינו בכל רגע נתון. חודרת היא אל רשות היחיד מבעד לקירות ומתחת לרצפה באמצעות 'חבלי השווא' ואף באמצעות לוויינים וגלים אלחוטיים, אל כל מכשיר, נייח או נייד הנישא בתיק האישי או אף מונח בכיס ונישא בכף יד.
הלב מתכווץ לראות עוללים רכים ובחורי חמד אשר מוחם נסתם מלהבין סוגיית גמרא פשוטה וליבם נאטם מלחוש את מתיקותה, כמו גם את נעימות רגשי הקודש שבתפילה זכה. העין דומעת לחזות בבנות ישראל טהורות ותמימות מאבדות כל רגש עדינות וצניעות והופכות מגיל צעיר לשחקניות מוחצנות, בשל הרעל הרוחני בהם הם מולעטים על ידי (או לפחות בידיעה ובהסכמה שבשתיקה למחצה, לשליש ולרביע) המופקדים על גידולם וטובתם.
בימי החנוכה עלינו להתמלא בגבורה, בכוח רצון, באמונה שביכולתנו להדוף את המים הזֵדונים והעכורים הללו מלשטוף את נחלתנו ('הנה נחלת ה' - בנים') ומלהטביענו. אם נמצאים פתרונות הולמים המניחים את הדעת לשימוש מושכל בטכנולוגיה המודרנית ללא תופעות לוואי מסרטנות גוף ונפש, מה טוב ומה נעים. ואם לאו, מוטב לנו לחזור לימי המערות ולא ל'התקדם' אל סדום ועמורה! או כדברי עקביא בן מהללאל 'מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא לֵעשות שעה אחת רשע לפני המקום' (משנה עדיות ה,ו). הדבר בנפשנו! הבה ונחוס על נפשותינו ועל נפש בני בתינו, ונכריז בקול רם על דבקותנו בה' א-להי ישראל, אשר אין לפניו מעצור להושיע ברב או במעט, ובלבד שאנו נעשה את מירב ומיטב ההשתדלות שביכולתנו ובכוחנו לעשות.
נוטה אני להאמין כי רוב המתייוונים (למעט הגרעין הקשה) לא הגיעו לאן שהגיעו מתוך רצון פנימי, התלהבות והזדהות, אלא מתוך ייאוש מלהילחם נגד המציאות והכרח 'ליישר קו' עימה. ועל כן מיניה וביה נקודת המוצא לניצחון על תרבות יוןהיא לא להיכנע תודעתית ונפשית. לצאת לקרב במסירות נפש, להדוף את הייאוש, להאמין באמונה שלימה ולבטוח בטחון מלא כי מי שמסר גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים ופושעים ביד עושי תורתו, הוא יעשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת, אם רק נאמין ונרצה בכך באמת.
מובטחני כי כל משפחה שתעשה 'בדק בית' (ואיש מאתנו אינו פטור מחובה זו*, ברב או במעט!) במטרה ברורה ובהסכמה גמורה לחזק את חומותיה ולטהר את מקדשה הפנימי מכל טומאה חיצונית וזרה, תזכה ותראה בישועת ה', לשמוח בבנים ובנות אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא, כנרות המנורה הטהורה.
החותם באהבה רבה ובברכת הצלחה
מוקירכם ומכבדכם עד מאד -
הרב אליקים צדוק
ומי לנו גדול מיעקב אבינו, שציווה את בני ביתו לקראת העלייה לשלם את נדרו בבית אל:
'הסירו את א-להי הנֵּכר אשר בתוככם והִטהרו והחליפו שמלותיכם' (בראשית לה).
המכתב נכתב בחנוכה ה'תשע"ב לחברי הקהילת שערי ציון ביד בנימין.