שבת שובה היא בין ר"ה ויוה"כ, ימי הדין והכפרה, שבהם כל אחד שב לאביו שבשמים. ובשבת שובה מפטירים: "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". והדרשנים קראו ליחידים להיזהר מפני העוון המכשיל, ושהתשובה היא קלה, בדברים בלבד. והיא מגיעה עד כסא הכבוד, "עד ה' א-לוהיך".
אולם ייעודה של שבת שובה, שהיא מתייחסת גם לחובת עמנו לשוב בתשובה ככלל. כי בר"ה עמנו מתפלל על כל הבריאה, וביוה"כ כהן גדול מתוודה על כלל ישראל.
ובפרשת שבת שובה, משה רבינו התריע שאחרי מותו, העם יבגוד בה' ובתורתו, ויזנה אחרי א-להי נכר הארץ. וה' יסתיר פניו מן העם, וימצאו את העם רעות רבות וצרות, עד שהעם יודה: "על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה".
ובהפטרה, הושע הנביא הוכיח את העם על ביטחונו העצמי בכוחו ובכושר התמרון המדיני הבינלאומי, כשהוא סומך על מעצמת העל שבימיו. גישה שגורמת לעם להתעלם מייחודו כעם ה'.
משה רבינו קשר את ריבונות עמנו על ארצו לריבונו של עולם. הוא קרא ליהושע תלמידו ואמר לו לעיני כל ישראל, שהוא יכנס לארץ, והוא ינחיל אותה לעם. אבל על יהושע לדעת שה' הוא ההולך לפניו ויהיה עמו בכיבוש הארץ. וה' לא יתן ליהושע רפיון ולא יעזוב אותו. אבל על העם לדעת, שבמרכז חייו הלאומים עומדת התורה. משה רבינו כתב את התורה ונתנה לכהנים, שאמורים ללמדה את העם תורה. כי אין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
אבל באותה העת משה גם ציווה, שכשיכנסו לארץ הקודש, ינהגו אחת לשבע שנים, שמיטה. כדי שידעו שאין עמנו מתקיים רק על בסיס חומרי, אלא גם על בסיס ערכי ואמוני. היסוד לחיים הריבוניים של עמנו בארצו. לכן משה ציווה שבתום כל שנת שמיטה נתקהל כולנו במקדש והמלך יקרא בתורה לעיני כולנו.
הושע ראה את שומרון, מדינה יהודית, שהתנכרה לירושלים והמקדש, התבוללה והתפוררה. ולכן הוא קרא למדינת יהודה, שלא תשגה כשומרון, ושלא תישען על כוחה בלבד, אלא שתשוב אל ה'. וה' ירפא משובתם, ויאהבם נדבה.
כשהמקדש קיים, הכהן גדול מתוודה על עבירותיו, על עבירות בני ביתו, על עבירות אחיו הכהנים ועל עבירות כלל ישראל. הווידוי על כלל ישראל נעשה על שעיר המשתלח לעזאזל המדברה. ושני שעירים היו. שווים במראה ובקומה, אחד קרבן חטאת לה' במקדש (מסגרת ערכית אמונית) ושעיר אחר נשלח למדבר (מרחב, חופש). ומראש הצוק מדרדרים אותו מטה, והוא מתרסק.
כי שתי דרכים בפני עמנו: האחת דוגלת בעשייה לאומית אמונית, מרכזה ירושלים והמקדש; והאחרת דוגלת בעשייה אישית וקיבוצית, מרכזה חופש הפרט וחופש הכלל, בלי מסגרת ערכית - זו סופה שממון רוחני; אמנם יש בה הישגים קרייריסטיים ליחידים ולכלל, וההולכים בה מגיעים לפסגות (ראש הצוק), אבל סופה התרסקות.
כן שובה עם ישראל אל ה' אלקיך בארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש ובמקדש. כי דרך זו היא הערובה היחידה לקיומנו החומרי והמדיני והרוחני עדי עד, בכלל; ובארץ הקודש בפרט.