דומה שהשנה, יותר מכל שנה, ביום הדין נתחנן לפני אבינו שבשמים שיזכרנו לחיים טובים ולשלום, כי יהיה קשה להשתחרר ביום הדין, השנה, ממראות הזוועה של אנשים, נשים וטף, שהם מרוטשים ברחובות ובשווקים; ומן הזוועה שמשפחות נכחדות במעשי הרצח הברבריים של אויבינו. ואפילו האמיצים והגיבורים שבתוכנו יבקשו מה' בחיל ורעדה, חיים טובים.
ר"ה נקרא יום הזיכרון. ואחת היא מגמתנו בר"ה, שניזכר לפני ה' אלוקינו לטובה ולברכה, לחיים טובים ולשלום. ושלוש ברכות אמצעיות תיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת מוסף של ר"ה: מלכיות, זיכרונות ושופרות. "אמר הקב"ה... אמרו לפני מלכיות, זיכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם. זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר".
השאלה "ובמה?" מופנית גם על המלכיות וגם על הזיכרונות. כלומר כיצד נוכל להמליך עלינו את הקב"ה בר"ה? והתשובה לכך, בשופר. וכיצד יעלה זיכרוננו לפניו לטובה? בשופר. ופשוט הדבר שאם בשופר, כל שכן בברכת שופרות. שהרי ברכת שופרות נאמרת, גם כשאין תוקעין בשופר. שאם לא כן די לנו שנתקע, וכך נזכר לפניו לטובה. ולשם מה אנו צריכים לומר לפניו שלוש ברכות? יוצא אפוא, שלוש הברכות הן חיוניות ביותר, כדי שהתכלית של ר"ה תושג. כי הן נותנות את התוכן. והשופר הוא אמצעי. ועדיין צריכים אנו למודעי, לשם מה יש צורך בשופר להמלכת ה'? הרי די בכך שאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים.
אולם אין בדברים אלו די, שהרי המצווה היא שמיעת קול שופר, ולא תקיעה בשופר. ואם נאמר שהתקיעה היא טקס המלכה שלנו לכבוד המלך, "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". היינו מצווים שכל אחד יתקע בשופר, כמו ביובל, וגם כשאין התוקעים שומעים קול השופר (כמו החרשים). ומה גם כי אין ה' זקוק לנו שנמליכו. כי ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' ימלוך לעולם ועד. וכן אם קולות השופר מעוררים את מידת הרחמים, די בכך שנתקע בשופר, ולאו דווקא שנשמע. די בכך שה' שומע קולות מרטיטים, מעוררי רחמים. כלום הא-לוהים ישן, ואנו צריכים להעירו ולעוררו, כפי שלגלג אליהו הנביא בהר הכרמל, על נביאי הבעל?!
דבר פשוט שיש חשיבות לברכות ולסדרן בגלל תוכניהן. ויש חשיבות לשמיעת קול שופר. ויש חשיבות ששמיעת קול שופר תיעשה בסמיכות לברכות ועל סדרן.
אולם עלינו לגלות את הסוד הטמון בתכני הברכות ובסדרן ובשמיעת קול שופר ובהסמכתה לברכות אלו. ואכן בספרי נאמר: "מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואח"כ זיכרונות ושופרות? אלא המליכהו עליך תחילה, ואח"כ בקש רחמים מלפניו, כדי שתיזכר לך. ובמה? בשופר של חירות. ואין שופר אלא של חירות, שנאמר: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". עכ"ל. הנה כי כן, אם אין היהודי נכנע לפני ה' לטובה, ואם אינו מתחנן לפניו, היאך ייזכר לפני ה' לטובה? הוי אומר שברכת זיכרונות מגמתה הכנעת המתפלל בר"ה, באופן שהוא מבקש על נפשו רחמים מאת ה', מלכו של עולם.
האמנם אין שופר אלא של חירות? הרי יש שופר של מלחמה, ויש שופר של אזעקה וכינוס, ויש שופר של ארגעה ופיזור. ובכלל תמוה ביותר, מה עניין שופר של הגאולה העתידה, שעליה ניבא ישעיה לשופר של ר"ה. שהרי ישעיה ניבא שלעתיד לבוא ישובו לארצנו הקדושה כל היהודים שגלו לאשור ולארץ מצרים. ואותו קיבוץ גלויות יתחולל, כאילו נשמע קול שופר גדול. וא"כ בנבואה זו, אין הכרח שמדובר לעתיד לבוא בתקיעה בשופר, אלא משל בלבד. ולפי זה, מה הקשר בין נבואה זו על הגאולה העתידה, לשופר של חירות, לשופר של ר"ה.
יש לשים לב שהנביא ישעיה מתייחס רק להאובדים בארץ אשור ולהנדחים בארץ מצרים, ולא לכל גלויות ישראל. והשאלה היא, מדוע? כי הנביא התכוון רק לעשרת השבטים. כי עשרת השבטים התפלגו ממלכות יהודה והתנתקו ממלכות בית דוד ומירושלים עיר הקודש והמקדש, והם ייסדו להם מרכזים פולחנים חליפיים בדן ובבית אל. עוד בהיותם בארץ, בשומרון, הם כבר הידמו לגויים, עד כדי כך שהנביא הושע קרא להם "לא עמי". ואף שירמיה החזירם בימי יאשיהו, הם חזרו לארצות נכר אחרי יאשיהו. והנביא ניבא שהם עתידים לחזור ולהאמין בה' ולהכיר בירושלים ובמקדש. ולפי דעת ר' עקיבא עשרת השבטים אינם חוזרים בפני עצמם כיהודים, כי הם כבר התבוללו, וחכמים התייחסו אליהם כאל גויים. אלא שהם יחזרו בכלל הגויים שיתגיירו לעתיד לבוא.
לפי זה שופר של חירות הוא השתחררות מן התרבות הגויית יותר מאשר השחרור מעול גויים. ולכן אמרו בספרי: "אבל איני יודע מי תוקעו (=בשופר הגדול שישמעו עשרת השבטים וכל הגויים לעתיד לבוא). ת"ל וה' אלוקים בשופר יתקע. ועדיין אין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאת. זה שנאמר קול שופר מעיר (=ירושלים עיר הקודש). קול מהיכל (=בית המקדש). קול ה' משלם גמול לאויביו". כלומר, לעתיד לבוא במלחמת גוג ומגוג בירושלים עיר הקודש, ה' יעשה נסים ונפלאות ויכריע את האויבים. ואותם נסים ונפלאות יהדהדו, כאילו ה' יתקע בשופר גדול, ויעשו רושם אמוני רב, באופן שלא רק רשעי ישראל, אלא אפילו הגויים יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ה' הוא האלוקים. וכי הוא אלוקי ישראל. וישראל הם עמו ונחלתו, וא"י היא ארץ הקודש לעם הקודש. וירושלים והמקדש הם ההיכל.
באותן נסיבות ישתחררו גם המתבוללים שבעמנו מן ההשתעבדות לתרבות הגויים. ובכך הם יהיו בני חורין, וישתעבדו מרצון לה' ולתורתו. כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ונוהג על פיה, ובכך יזכו לשופר של חירות.
וכך בכל ר"ה. אם רוצה היהודי לזכות בדינו, עליו לשמוע רק קול שופר של חירות, לא קול שופר אחר. בין אם שמע קול שופר באמת, ובין אם לא שמע קול שופר באמת - כי נבצר ממנו, הן משום שר"ה חל בשבת, והן משום שאין לו מי שיתקע - חייב הוא לומר את הברכות: מלכיות, זיכרונות ושופרות. ועליו להתבונן היטב במלכיות, באופן כזה שיכיר במלכות ה', ישחרר עצמו מהשעבוד ליצריו וישתעבד מרצון אך ורק ליוצרו. וכך הוא יהיה בן חורין באמת. לאחר מכן יאמר זיכרונות בהתבוננות, עד שייכנע לפני ה' ויתחנן לפניו. יתבונן בברכת שופרות, שופר של מתן תורה, ויזכור את סוד החירות ע"י קבלת עול תורה, ושופר של תחיית המתים ושל אחרית הימים - וידע שלא הוא בלבד משתדל לזכות בשופר של חירות, אלא שגם הללו שטרם זכו לשופר של חירות בר"ה, עתידים לזכות בשופר של חירות לעתיד לבוא. ומתוך כך ישתדל ויתאמץ לזכות בשופר של חירות בר"ה, וכך הוא יהיה ראוי לקבל עול מלכות שם שמים באמת, ויהיה ראוי להיכנע לפני ה' ולהתחנן לפניו. או אז הוא ייזכר בזיכרון טוב לפני ה' יתברך.
ואם צר לנו שאחים רבים טרם זכו להבין את סודו של שופר החירות בכל ר"ה, ייחודו ועצמת השפעתו על יחידינו ועל כלל אומתנו, נתפלל לאבינו שבשמים שיתקע בשופר גדול לחירותנו. כי אז נזכה שכולנו נעבוד את ה' שכם אחד, ונזכה לחיים טובים, ושנשב בשלום בארץ. ונראה בבניין המקדש. ותחזינה עינינו בשוב ה' לציון, ברחמים.
"תכתבו בספר החיים ובספר הזכרון"
המאמר נכתב ערב ר"ה התשס"ד.