פרשת נח עוסקת בתיאור המבול, שהביא ה' על דורו של נח כעונש על מעשיהם הרעים, וכנראה גם כדי להרתיע את הדורות הבאים, שהרי ה' אמר לנח, "קץ כל בשר בא לפני (=הגיע קיצם לכלותם מן העולם, רד"ק) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ (=משחית אותם ואת הארץ, אונקלוס. משחית אותם מן הארץ, רס"ג)". "ואני הנני מביא את המבול מים (=שטפון אדיר של מים, רס"ג) על הארץ, לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, מתחת השמים, כל אשר בארץ יגוע (=בעלי חיים היבשתיים, רד"ק)".
המבול הנורא הזה תואר כדלקמן: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחודש השני, בשבעה עשר יום לחודש, ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה, וארובות השמים נפתחו. ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה... והמים גברו מאד מאד ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים... ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום... ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש חרבו המים מעל הארץ ("כמין טיט, רש"י)... ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש, יבשה הארץ (=במצב שנח יכל לצאת מן התיבה ליבשה, ספורנו)".
המבול התרחש כדלקמן: גשמי זעף ירדו מן השמים (=שכאילו נפתחו ארובותיהם), במשך ארבעים יום, וכתוצאה מכך "החלה הארץ להתלחלח ולהיבקע המעיינות בו ביום, ויום יום היה מוסיף הלחלוח בארץ, וצאת המים על פני הארץ, עד כי שלמו ימי הגשם, נבקעו כל המעיינות, והמים מתגברים לצאת יום יום עד חמשים ומאת יום" (רד"ק). ולאחר מכן דגים הלכו הלוך וחסור, עד שהאדמה התייבשה במצב שבני אדם יכולים לשוב ולהתקיים עליה היה זה בתום שנה מאז החל המבול (סדר עולם).
מבול זה מחה, כאמור, לא רק את בני האדם, את כל החי שעל פני האדמה, וי"א שגם הארץ נפגעה וחל שינוי קוסמולוגי, ושינוי טבעי בבריאה ובאדם, "והנני משחיתם את הארץ, אשחיתם יחדיו עם הארץ, שאשחית מזג הארץ והאוויר בנטיית גלגל חמה שהטה ממשוה היום מן המבול ואילך... ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תיכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון. ולזה הותר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול" (ספורנו). ואמנם למבול היו תוצאות שליליות רבות בבריאה, והן מרומזות במלה מבול, "מבול, שבלה את הכל, שבלבל את הכל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך" (רש"י, ו, יז).
אולם מאחר שהמבול בא בגין חטא בני האדם, הרי שהמעיין במקורות יראה, שהתנהגות דור המבול, מעשיהם ואמונתם היו בבחינת מבול, והוא שהביא את עונש המבול, כלומר, דור המבול בלבלו את האמונות והדעות, ובלבלו את דפוסי ההתנהגות ונורמות החיים של האדם ובעלי חיים, באופן שהאדם לא רק שהיה מבולבל, אלא הלך ובלה מצלם האלוקים שבו (ב"ר, כג, ט), ובני האדם הובלו מן הדרגה הגבוהה אל הדיוטה הכי נמוכה. ומבול זה בהתנהגותם, הוא שהביא עליהם את עונש המבול.
שחיתות דור המבול
כבר בפרשת בראשית נאמרו דברים קשים ביותר על דור המבול, "וירא ה' כי רבה דעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". ובפרשת נח הוגדר דור המבול כדור מושחת, "ותשחת הארץ (=אנשי הארץ, רד"ק) לפני האלקים, ותמלא הארץ חמס. וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". והואיל ודור המבול השחית את דרכו, עונשו הוא השחתתו,."והנני משחיתם את הארץ... לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים".
ההשחתה היא הקלקול, האבדן וההרס. והשחיתות אף היא קלקול המידות והרס הערכים, החוק, המוסר והאמונה. אולם בעוד שבדבר חומרי או גופני השחתתו ניכרת, וכמעט שאין עוררין מהי השחתה בדבר חומרי, או גופני, הרי שבדבר רוחני, בדפוסי התנהגות של האדם, במידותיו, בחוקים, במוסר ובאמונה שלו, דומה, שאם אין הסכמה על עקרונות יסוד בעניינים אלו, לא תהא הסכמה מהי שחיתות. ומה שנראה למאמין ולצדיק כשחיתות, נראה כשלימות אצל הכופר או המתירן למשל. ולכן עלינו לדעת, שהשחיתות עליה מדברת התורה היא לפי קנה מידה דתי, "ותשחת הארץ לפני האלקים", לפי תרגום יב"ע, שסטו מן הארחות המתוקנות לפני ה'.
והואיל וה' ברא את העולם ומשגיח על הנבראים (=לפני האלקים, כי הוא. משגיח בתחתונים, רד"ק), והואיל וה' הועיד לאדם תפקיד מרכזי בעולם, וצימח אותו במצוות, הרי שסטייתו של האדם מן הציוויים, משחיתה את האדם ומסכנת את הבריאה (רמב"ם, פיהמ"ש, סנהדרין, הקדמה, פרק חלק, היסוד העשירי, וצרף, תשובה, ג, ב).
ואם כן, השחיתות של דור המבול התבטאה בעיקר בשלושה תחומים: המיני, הממוני והאמוני.
שחיתות מינית
ההידרדרות של דור המבול התחילה כבר מאדם הראשון, שכן אמרו חז"ל. "עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות מכעיסים ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול" (אבות, ה, ב).
לא נתייחס עתה לחטאו של האדם הראשון, אך נעיין בעניינו של למך שהמקרא ציין שלקח שתי נשים, עדה וצלה. "עדה שהיה מתעדן בגופה צילה שהיה יושב בצילה של בנים" (ירושלמי, יבמות, ו, ה, אך עיין בר"ר, כג). "כך היו אנשי דור המבול עושין, היה אחד מהן לוקח לו שתים, אחת לפריה ורביה, ואחת לתשמיש. זו שהיתה לפר"ו, היתה יושבת כאילו אלמנה בחייה, וזו שהיתה לתשמיש היה משקה כוס של עיקרים. שלא תלד והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה" (בר"ר, שם).
לפנינו ראשיתה של המתירנות האנושית, והשחיתות שבגינה. חיי מין כצורך, ולחלוטין לא כערך. אשה לבניין תא משפחתי, שגם הוא היה להם בבחינת צורך, ואשה זו אומללה היתה כאלמנה בחייה. ואשה לצורכי זנות של בעלה, ולצורך זה, הם פעלו נגד הטבע, ועיקרו את הפריון של האישה (אמצעי מניעה), וכבוד שתי הנשים נרמס עד עפר.
ואף גם זאת מצאנו, "ויראו בני האלהים (=בני הדיינים, בר"ר, כו), את במת האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו". והנה דווקא אחרי פסוק זה, שעל פניו אין בו שום דבר רע, נאמרה גזירת המבול, עם ארכה של מאה ועשרים שנה, שה' נתן לדור המבול כדי שישובו בתשובה. כך שפסוק זה מקטרג על דור המבול. שאפילו בני הדיינים והשרים ראו את בנות האדם שהן יפות ומתייפות, והולכות בגילוי בשרן, וכתוצאה מכך הם הרהרו הרהורי זנות, ונשאו להם נשים מכל אשר בחרו (יב"ע). כלומר, שלא אישיותה של האשה היתה היסוד לקשרי הנישואין שלהם, אלא נשיותה ושירותיה שבמיניים וכאמור זו היתה הנורמה גם של בני הדיינים, ומכאן ששלטה אז לגיטימציה של הזנות. ולכן ה' ראה זאת בחומרה רבה.
הנשים באותם הדורות היו כבהמה, גליות בשר ערווה, "ומטמאין בכל זנות, איש באמו ובבתו ובאשת אחיו, בגלוי וברחובות" (פדר"א שם). והם לא הסתפקו בזנות שבין איש ואשה, אלא גם בזנות שבני איש לאיש, ובין אלה לבהמות. ואף קשרים אלו הפכו אצלם כקשרי נישואין ואהבה, "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו... זה זכר ובהמה... דור המבול לא נימוחו מן העולם עד שכתבו גמסוסיות (=כתובה וי"א שירי אהבה) לזכר ולבהמה" (בר"ר, כו). "ואף הבהמה קלקלו, הסס על החמור, והחמור על הסוס והנחש על הצפור" (תנחומא, נח, יב ועיין סנהדרין קח, א). וגילוי עריות בין מיניות, הוכר כשחיתות גם בהלכה (רמב"ם, איסורי מזבח, ג, ו, פיהמ"ש, תמורה, ו, א, פרה, ב, א).
אכן שחיתותם המינית היתה בבחינת בלבול כל המינים, ותוהו ובוהו בחיי המין, וכך האדם שנברא בצלם אלוקים - בלה והתדרדר ממעלתו השמימית, כמלאך, עד לדיוטא נמוכה של מלאך חבלה.
שחיתות ממונית
על השחיתות הממונית כתבה התורה, "ותמלא הארץ חמס", ותרגם אונקלוס, "ואתמליאת ארעא חטופין", ותרגום הירושלמי, "ואתמליאת ארעא חומסין וגוזלין". "שכולם גוזלים זה את זה, הבעלים גוזלים את האריס בכוח, והאריס גוזל את הבעלים במרמה, באופן שהארץ נותנת כל פירותיה לגזלנים. (ספורנו).
שחיתותם הממונית היתה כל כך גדולה עד שלמרות ש"דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, א).
וכיצד הגיעו לשחיתות זו? שבתחילה היו נוטלים זה מזה, "פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאן בדין" (בר"ר, לא). והמשא ומתן שלהם בענייני מסחר לא היה באמת ובאמונה, עד שהם הפכו לשמצה בעניין זה, בכל דורות ישראל. כי בגינם נקבעה קללה שמקללים יהודי שהתחייב לגבי עיסקה מסחרית, ואינו עומד בדיבורו, וקללה זו ידועה כקללת "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (ב"מ, מד, א). וכך הם התדרדרו עד שזלזלו במשפטים, "דור המבול לא אבדו מן העולם, אלא שעברו על המשפטים" (תנחומא, משפטים, ה).
שחיתות אמונית
בני דור המבול התנהגו כפי שהתנהגו משום שהם התכחשו לאלוקים, ולכן הם התעלמו מצלם אלוקים שבו הם נבראו, ודיו כבהמות וכחיות, "דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע עליהם הקב"ה, אמרו כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים. יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן" (סנהדרין קח, א). כלומר שהם השתלטו על הטובה שה' נתן להם, התכחשו לה' והתנהגו ככפויי טובה ובטחו בכוחם. וכך הם הפכו להיות ציניקנים שבזו גם לתוכחתו של נח שבישר להם על גזירת המבול, והם השיבוהו בזלזול שיש להם תשובה והגנה נגד כל סוג של מבול שה' יביא (סנהדרין, קח, ב).
אולם, אף שכבר בא לעולם עונש המבול, למרות שדור המבול התכחש לו, והשחית את כל היקום, לצערנו, גם בתיבתו של נח שרד שריד השחיתות, והוא חזר וניעור בדורנו בדמות כל סוגי השחיתויות, שהן מבול האמונות והדעות ומבול ההתנהגות האנושית. וה' יצילנו מהמבול של דורנו.
מתוך הספר: התורה והליכות עמנו.