איסור נטיעה בערב שביעית

המאמר מתוך הספר שמיטת משה העוסק בהלכות שמיטה למעשה על פי תורת הרמב"ם.

הצגת המקרה

מעשה שהיה כך היה. אדם מסוים אמור להיכנס לדירתו החדשה אחרי תשעה באב. ושאלתו היא, אם מותר לו לנטוע אילנות או צמחי נוי בתקופה זו בערב שנת השמיטה? ואם כן כיצד? ועד מתי?

דיון מקיף בשיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (שמטה ויובל, ג, יא): "אף בזמן הזה, אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית, אלא כדי שתקלוט הנטיעה, ותשהה אחר הקליטה שלושים יום קודם ראש השנה של השביעית. וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם, מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר, שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית, קודם ראש השנה בארבע וארבעים יום  יקיים. פחות מכן  יעקור. ואם לא עקר  הפירות מותרין. ואם מת קודם שיעקור, מחייבין את היורש לעקור". עכ"ל.

מדבריו למדנו:
א. גם בזמן הזה אסור לנטוע אילנות, להרכיב או להבריך בערב שביעית.

ב. איסור נטיעות אילנות, הרכבתם, או הברכתם בערב שביעית, הוא דוקא בתוך ארבעים וארבעה ימים לפני ראש השנה של שנת השמטה.

ג. התקופה של ארבעים וארבעה ימים מורכבת משלושים יום קודם ראש השנה של השמטה, ומתוספת של שבועיים שהם ארבעה עשר ימים של קליטת האילן באדמה.

ד. איסור זה הוא מדרבנן, והוא אסור לעולם, מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו.

ה. אם עבר האדם ונטע אילן או הרכיבו, או הבריכו בתוך ארבעים וארבעה ימים לפני ר"ה של השמטה, עליו לעקור אותה נטיעה. וגם אם מת קודם שיעקור, חייב בנו לעקרו.

ו. לא עקר האילן שנטעו באיסור, בכל זאת פירות אותו אילן מותרין.

אולם לא ברורים מדברי רבינו הדברים הבאים:

א. מדוע האיסור מתייחס רק לנטיעת אילנות?

ב. מדוע דוקא בתוך ארבעים וארבעה ימים לפני ר"ה של השמיטה?

ג. האם איסור נטיעת אילנות בערב שנת השמטה הוא רק לאילנות שעושים פירות או גם לאילנות סרק?

ד. מדוע חז"ל קנסו וחייבו לעקור לא רק את הנוטע אילן באיסור, אלא גם את בנו? הרי בד"כ קונסים רק עובר העבירה ולא את בנו?

ה. מדוע לא אסרו את פירותיו של האילן שניטע בעבירה בערב שביעית?

ו. לא ברור מדוע הרמב"ם כתב שאם נטע את האילן בערב שביעית לפני ארבעים וארבעה ימים, יקיים. הרי דבר זה פשוט הוא, שהואיל ולא נטעו באיסור שבודאי יקיים?

לכן יש לברר מהו המקור להלכה זו של הרמב"ם. ואמנם שנינו במשנה (שביעית, ו, ו): "אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין בערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה. אם נטע או הבריך או הרכיב  יעקור. ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומרים לשתי שבתות".
הנה כי כן, במשנה נשנה איסור נטיעת אילנות בערב שביעית, הרכבתם או הברכתם, בשלושים יום לפני ראש השנה של השביעית. ונוסף לשלושים יום גם ימי קליטה. לר' יהודה שלושה ימים. לר' יוסי ור' שמעון שבועיים. וכן נשנה שאם נטע או הרכיב או הבריך באיסור  יעקור. והרמב"ם, בפירושו למשנה פסק הלכה כר' יוסי. ולכן כתב במשנה תורה, ארבעים וארבעה יום שהם שלושים יום לפני ר"ה, עוד שבועיים, שהם ארבעה עשר ימי קליטה. וסך הכל ארבעים וארבעה ימים.

אלא שבמשנה לא ברור, מהו טעם האיסור? ומהי המשמעות של תקופת האיסור שלושים יום ועוד ארבעה עשר ימים? וכן לא ברור אם רק באילנות פירות או גם באילנות סרק?

ואמנם שנינו בתוספתא, שביעית (ב, ג): "הנוטע והמבריך והמרכיב שלושים יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה ומותר לקיימו בשביעית. פחות מכך, לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית. פירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט. אם ערלה  ערלה. אם נטע רבעי  רבעי" עכ"ל התוספתא.

יש לציין שאותה ברייתא נמצאת בתוספתא, ר"ה (א, ח), בענין שראשון בתשרי הוא ר"ה לנטיעה כלומר לחישוב הערלה.

מדברי התוספתא למדנו שהלכה זו של הנוטע בערב שביעית היא הלכה מורכבת מדין ערלה ומדין שביעית. שהנוטע אילן פרי לפני סוף שנה, לפחות שלושים יום, ועוד ימי קליטה, שעלתה לו שנה אחת, שהיא שנה ראשונה לשנות ערלה. כי שלושים יום בשנה נחשבים לשנה. וביארה התוספתא שאם נטיעה זו היתה בערב שביעית והיא היתה לפני שלושים יום, שלא רק שעלתה שנה אחת שהיא ראשונה לערלה, אלא שמותר לקיים את אותו אילן בשביעית. ואין סיבה לאסור את אותו אילן בשביעית. כי רק אם נטע את האילן בתוך שלושים יום, לפני סוף שנת ערב שביעית לא עלתה לו שנה אחת לחשבון ערלה. והוא גם חייב לעקור את האילן בגלל דיני שביעית. ואם כי בתוספתא זו לא נזכרו שבועיים לקליטה בנוסף לשלושים יום, כפי שנזכר במשנה, וכן לא נתבאר בתוספתא, מדוע אסור לנטוע אילן סמוך לשנת השביעית? אבל מן התוספתא משמע שטעם האיסור קשור לדיני ערלה. שהרי התוספתא כרכה את דיני ערלה ושביעית באילן זה שנטעוהו סמוך לשנת השביעית.

והנה בבבלי, גטין (לג, ב), הובאו דברי ר' מאיר שאומר שהנוטע בשבת בשוגג  יקיים. במזיד  יעקור. ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד  יעקור. והובאו דברי ההסבר של ר' מאיר לשיטתו: "א"ר מאיר, מפני מה אני אומר בשבת, בשוגג  יקיים, במזיד  יעקור, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד  יעקור? מפני שישראל מונין לשביעית, ואין מונין לשבתות. דבר אחר נחשדו ישראל על השביעית. ולא נחשדו על השבתות". ופירש"י (שם, ד"ה מונין ישראל לשביעית), "ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית, לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה, ולרבעי. כשיוצא מאיסור ערלה, ומחללין אותו ברביעית, הרואה מונה השנים למפרע, ויודע שנטעה בשביעית, ואתי למישרי נטיעה בשביעית". עכ"ל.

הנה כי כן ר"מ אמר שני טעמים מדוע הוא מחמיר בשביעית, שאם נטע אילן בשביעית בין בשוגג בין במזיד, יעקור. הטעם האחד, שישראל מונין לשביעית, כלומר מונין שנות ערלה ורבעי מתחילת הנטיעה, והואיל ונטע בשביעית, ואם לא יעקור,אלא יקיים, יאמרו שמותר לנטוע בשביעית. וטעם אחר, משום שישראל חשודין לנטוע בשביעית, לכן החמירו אפילו על השוגג שיעקור.

ובירושלמי, תרומות (ב, ג), גם כן שאלו מהו טעמם של חכמים שאמרו שהנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד  יעקור. בעוד שלגבי הנוטע בשבת  רק במזיד  יעקור. והביאו את שני הטעמים הנ"ל, שהובאו בבבלי. "נחשדו על השביעית, ולא נחשדו על השבתות, ד"א מונין לשביעית, ואין מונין לשבתות". אלא שבירושלמי (שם), הוסיפו והדגימו "היך עבידא? נטע פחות משלושים יום לפני שביעית, ונכנסה לשביעית, אין תימר חשד  אין כאן חשד. אין תימר מונין  יש כאן מונין".

כלומר שאם נטע אילן פרי, סמוך לשביעית, באופן כזה, שלא עלתה לו שנה אחת לערלה, הרי השנה הראשונה לערלה תהיה שנת השמטה, ואם לא יעקור את האילן, הרי כשימנו את שנותיו של האילן למפרע, כדי להתיר את פירותיו לאכילה, יגלו שנטע את האילן בשביעית, ויאמרו שמותר לנטוע בשביעית. אבל הטעם לחייב עקירת האילן שנוטע בעבירה, משום שישראל חשודין על השביעית, וחשד זה אינו קיים כשנטע האילן לפני השביעית (עיין פני משה, שם).

ואם כן מן הבבלי, ומן הירושלמי למדנו, מנין שאב הרמב"ם שהטעם של איסור נטיעת אילן סמוך לשביעית, תוך ארבעים וארבעה יום, באופן שלא עלתה לו שנת ערלה, הוא משום מראית עין. שכשיעלה בחשבונם שנטעו אילן בשביעית, יחשבו שמותר לנטוע בשביעית.

ועדיין יש לברר מדוע קנסו גם על הבן לעקור את האילן שאביו נטעו סמוך לשביעית, באופן שלא עלתה לו שנת ערלה. שהרי חכמים בד"כ קונסים את האב שעבר עבירה, ולא קונסים את הבן שלא עבר עבירה (עיין גיטין, מד, אב, מו"ק, יג, א), ובדיני שביעית שנינו במשנה (ד, ב), שאם אב טייב את שדהו בשביעית, הרי זה לא יזרענה בשמינית, אך אם האב מת, בנו זורעה. כי לא קנסו את הבן. כן פסק הרמב"ם (שביעית, א, יג).

אולם בירושלמי תרומות (ב, ד), שאלו על אב שנטע אילן ערב שביעית, באופן שלא עלתה שנת ערלה, והאב מת, "בנו מהו שיהא מותר לקיימו? תני ר' יעקב בר אביי דברדליה, נטעו ומת. בנו אסור לקיימו. ואתיא כמ"ד מפני החשד. אבל מפני הבינוי אב ובנו בונה". ופירש הרדב"ז (שם), שצריך לומר אבל מפני המינוי אב ובונה מונה. והסביר הרדב"ז שהבעיה אם יש לקנוס את הבן, כשהאב נטע אילן בערב שביעית ומת, היא רק למ"ד מפני החשד.

כי לפי מ"ד זה, יש מקום לומר שלא קנסו על הבן, רק על האב, כפי שבד"כ חז"ל אומרים שיש לקנוס רק את האב שעבר עבירה ולא את הבן, וכפי שכן הוא הדין בשדה שנטייבה בשביעית ע"י האב. אבל לפי המ"ד שהטעם שחייבו לעקור אילן שנטעו בערב שביעית, באופן שלא עלתה לו שנת ערלה, שהוא בגלל שישראל מונין לשביעית את שנות הערלה. וידעו שנטעו בשביעית, ויבואו להתיר לנטוע אילן בשביעית, אם כן (לפי טעם זה), יש מקום לקנוס את הבן כדי שיעקור את האילן, שכל זמן שהוא קיים, הוא גורם לכך שהבריות יחשבו בטעות שמותר לנטוע בשביעית, למרות שהבן לא נטע, די בכך שלפי המנין ידעו שהאילן ננטע בשביעית, שיש מקום לגזור לעקור את האילן גם ע"י הבן. ועי"ש בתוספות הרי"ד. שכן פסק הרמב"ם, שהבן חייב לעקור אילן שנטעו אביו בערב שביעית, באופן שלא עלתה לו שנת ערלה, בגלל ישראל מונין לשביעית.

לאור דברים אלה נבין מדוע הרמב"ם פסק שאם לא עקר האילן, פירותיו מותרין. שהרי לא מדובר בפירות שביעית. כי אם נטעו את האילן בערב שביעית, גם אם האילן הביא פירות בשביעית, הם אסורים מדין ערלה. אלא שהכוונה לפירות האילן לכשיהיו מותרים באכילה, כגון בשנה הרביעית, לאחר שיחלל אותם. או בשנה החמישית והיה עולה בדעתנו שהואיל והוא נטע את האילן באיסור, מפני מראית העין דשביעית, יש לקנסו ולאסור את פירותיו, לכשיהיו מותרים מדין ערלת האילן ולא עקר את האילן, כפי שקנסוהו חכמים לעקור, ועל כך פסק הרמב"ם שאין מקום להחמיר יותר על המידה ולאסור גם את הפירות. וגם דין זה מקורו מן הירושלמי, שביעית (שם), "לא עקר, פירותיו מה הן? רבי בא (=אבא) רבי לא (=אלא). היו יתבין בצור. אתא עובדא קימיהון. הורי רבי לא, ישפכו פירותיו. אמר ר' בא, אני לא נמניתי עמהן בעלייה. אמרין נצא לחוץ נלמוד, נפקון ושמעון רבי יונה, רבי יצחק בר טבלייא בשם רבי לעזר (=אלעזר) אין מחדשין על הגזירה. רבי יוסה, רבי יצחק בר טבלייא, בשם רבי לעזר, אין מוסיפין על הגזירה". עכ"ל הירושלמי. הנה כי כן, רבי לא פסק לאסור הפירות. אבל רבי בא לא הסכים להימנות עם האוסרים. ולבסוף הציעו שיצאו מבית המדרש ויתענינו אצל חכמים נוספים. ובאמת, שהם גילו שתי שמועות בשם רבי לעזר. האחת שאין מחדשין על הגזירה. ופירש פני משה (שם), שאין מחדשים גזירה, איסור הפירות, על גזירה, איסור הנטיעה. והשמועה האחרת, שאין מוסיפין על הגזירה, ופירש פני משה (שם), שאין מחדשים גזירה, איסור הפירות, על גזירה. איסור הנטיעה. והשמועה האחרת, שאין מוסיפין על הגזירה, ופירש פני משה (שם), שאין להחמיר יותר מדי בגזירה זו, די באיסור נטיעה, ואין להוסיף ולהחמיר, גם איסור אכילת פירות.

יוצא שכל דברי הרמב"ם מבוססים על המשנה, התוספתא והתלמודים. ולא בכדי הרמב"ם כתב שאיסור נטיעה הוא גם בזמן הזה, שהרי בתחלת הפרק, שמטה ויובל, ג, א, כתב הרמב"ם: "עבודת הארץ בשנה ששית שלושים יום סמוך לשביעית אסורה, הלכה למשה מסיני. מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשין שדה האילן ערב שביעית, בזמן המקדש, אלא עד העצרת. ושדה הלבן  עד הפסח. ובזמן שאין המקדש קיים מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה". עכ"ל.

כלומר שיש הלכה למשה מסיני, שבזמן שהמקדש קיים יש להוסיף מחול על הקודש, ולאסור גם בששית, עבודת הארץ, שלושים יום לפני השביעית. וחכמים הוסיפו לעבוד עבודת הארץ, בשדה האילן מן העצרת, ובשדה הלבן מן הפסח. אבל כשבית המקדש אינו קיים מותר לעבוד עבודת הארץ, עד ראש השנה של השמטה, כדין תורה. ולכן כתב הרמב"ם, שאפילו בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים, ומותר לעבוד עבודת הארץ בששית עד ר"ה של השביעית, בכל זאת אסור לנטוע אילן בערב שביעית, בתוך ארבעים וארבעה יום. וזהו איסור בפני עצמו שאין קשור כלל לתוספת שביעית, אלא גזירה משום מראית העין. בגלל שישראל מונין לשביעית. ועל דרכנו למדנו,*  שלפי הרמב"ם, אין איסור לנטוע אילן סרק, שהרי איסור נטיעת האילן הוא משום מראית העין, בגלל שישראל מונין לשביעית, את שנות הערלה, וחשש זה הוא דווקא באילן פרי, ולא באילן סרק, וכך הסיק החזו"א (שביעית, סי' כב, סק"ה).

דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל

אולם הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה (ח"א, סי' מח), חלק על החזו"א. והוא בדעה שהרמב"ם לא הזכיר במפורש הטעם שישראל מונין לשביעית, והרמב"ם לא חילק בין אילן פרי לבין אילן סרק. לכן לדעתו, לפי הרמב"ם, גם אילן סרק אסור לנטעו בתוך ארבעים וארבעה ימים כדין אילן פרי. אבל למעשה מסיק הרב אויערבך, מאחר והרמב"ם הוא יחיד באיסור נטיעת אילן בזה"ז בתוך ארבעים וארבעה ימים, יש להקל לנטוע אילן סרק, ורק יש להחמיר שלא ינטע אותו בתוך שבועיים לקליטה, כדי שהקליטה לא תהיה בשביעית.

אולם אחרי בקשת המחילה אף שהגרשז"א קבע שהרמב"ם הוא יחיד בהלכה זו, ואע"פ שהוא הסתייע בדבריו של הפני יהושע (ר"ה, י, ב), שכתב על ההלכה של הרמב"ם, "שלכאורה אין זה אלא דברי נביאות", הרי אחרי בקשת המחילה גם מהפני יהושע, הרי הוכחנו שדבריו של הרמב"ם מבוססים מן המשנה, מן התוספתא, ומן התלמודים. עם כל זאת דבריו מביאים אותנו לעיין בשיטות שונות מזו של הרמב"ם.

ואמנם כבר ראינו בדברי רש"י (ר"ה, י, ב), שהוא התייחס לדין של איסור נטיעת אילן בערב שביעית, שהוא מדין תוספת שביעית. ואם כן ניתן לומר, שמאחר ובזה"ז אין דין תוספת, אין גם איסור נטיעת אילן בערב שביעית. אבל מדבריו משמע שאסור שהקליטה תהיה בתוספת שביעית. וכ"ש בשביעית. ומדברי התוס' (שם, ד"ה ומותר לקיימו), שלא חששו לאיסור קליטה בתוספת שביעית, רק בשביעית. ובאמת שהרבה ראשונים הסבירו את איסור הנטיעה בערב שביעית, כדי שלא תהיה הקליטה, בתוספת שביעית, או בשביעית עצמה (עיין מקורותיהם במנחת שלמה, שם). ובאמת שעל שיטות אלו קשה, מדוע התוספתא כרכה דין זה עם דין הערלה. ועוד קשה, מדוע חששה תורה לקליטת האילן בשביעית, ולא חששה בכיוצא בזה בשבת, שאיסור הנטיעה בה בסקילה? על כל פנים לפי שיטות אלו יוצא, שגם בזה"ז, שאין תוספת שביעית אסור לנטוע אילנות סמוך לשביעית, כדי שהקליטה לא תהיה בשביעית. ולפי זה מה לי אילנות פרי, מה לי אילנות סרק, מה לי צמחי נוי, ואפילו ירק, אין לשתלו בתוך שלושה ימים לשביעית, כימי הקליטה של ירק, כדי שהקליטה לא תהיה בשביעית. אך החזו"א (שם), כתב בענין הספק אם מותר לזרוע בזה"ז כדי שתקלוט בשביעית, "נראה דכיון דלא נזכר בגמרא ופוסקים לאסור, אין לנו לחדש איסורים. ואע"ג דמצינו חומרא בנקלט בשביעית יותר מנקלט בע"ש. זהו דוקא בזמן שתוספת שביעית נהוג. אבל בזה"ז אין שום איסור מחמת תוספת" עכ"ל החזו"א. והיא נראית שיטת הרמב"ם, שלא זכר כלל מאיסור קליטה בשביעית. אך בין כך ובין כך, האחרונים החמירו, הלכה למעשה ככל הדעות, כפי שנראה להלן.

סיכום

ולכן ניתן לסכם ולומר:

1. לפי הרמב"ם, אסור בזה"ז, לנטוע אילן פרי תוך ארבעים וארבעה יום לפני השמיטה. ואם נטע  יעקור. ונראים הדברים כמו החזו"א, שלפי הרמב"ם מותר לנטוע אילן סרק וצמחי נוי וירקות עד ערב רה"ש של השמיטה.

2. לפי פוסקים רבים מותר לנטוע אילנות בזמן הזה בתוך ארבעים וארבעה ימים, לפני רה"ש של השביעית. אבל אסור לנטעם בתוך ארבעה עשר ימים, ימי הקליטה, כדי שלא ייקלטו בשביעית. וכן ירקות, אסור לשתלם בתוך שלושה ימים לפני השביעית, כדי שלא ייקלטו בשביעית.

3. והאחרונים, כמו הגרי"מ טיקוצ'ינסקי ז"ל, וכן הגר"א גולדברג ז"ל, ויבל"א הגר"מ שטרנבוך, אסרו כהרמב"ם לנטוע אילן פרי בתוך ארבעים וארבעה ימים לפני ערה"ש של השביעית. ואסרו לנטוע אילן סרק וצמחי נוי בתוך ארבעה עשר ימים לפני השמיטה. וכן אסרו לשתול ירקות בתוך שלושה ימים לשמיטה.

4. כתב הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה (ח"א, פ"א, סעי' ג) ששתיל שנקלט כבר במשתלה ועקרו עם גוש עפר סביב שורשיו, "שמותר לנטעו בערב שביעית, משום שאין חשש לא מדין קליטה ולא מדין ערלה. אולם, אם השתיל היה בעציץ שאינו נקוב, מאחר והקליטה הקודמת אינה קליטה, ועתה הוא נוטעו בערב שביעית בלי עציץ, אפילו עם גוש עפר. שזו נחשבת לקליטה חדשה, ולכן יהיה אסור לנטעו בערב שביעית, כל שיטה לפי טעמה.

לכן לאור דברים אלו, כל אלה שלא הספיקו לנטוע אילנות או צמחי נוי בערב שביעית בזמן המותר, מומלץ להם שיקנו שתילים ממשתלה, שהשתילים בה הם נטועים באדמה, או בעציץ נקוב, ויטלו שתילים אלו עם גוש עפר סביב השורש ואז מותר לנטעו עד ערה"ש של שביעית.

* אמר בן המחבר, אף שרבים מן האחרונים סבורים כך בדעת הרמב"ם, שמעתי מהגר"י קאפח זצ"ל, שאם הרמב"ם סתם מפני מראית עין, אין הבדל בין סרק לפרי ושניהם אסורים בתוך מ"ד יום. ע"צ.

 

 

קרדיט תמונה: ales-maze unsplash