פסק דין בבית דין לממונות על פי חוק פיצויי פיטורין

Mon, 10/27/2014 - 13:56

פסק דין בדיני עבודה

לביה"ד לממונות שבראשותי התגלל סכסוך בדיני עבודה, מביה"ד האיזורי לעבודה ת"א יפו, לבוררות.
התעוררו בעניין זה שתי בעיות: האחת שאלת הסמכות. והאחרת, הדין המהותי בדיני עבודה.

א. סמכות ביה"ד לדון בדיני עבודה

ביה"ד לממונות דן מכח חוק הבוררות, תשכ"ח, 1986. וסעיף 3, כפי שהפסיקה פירשה אותו, שלל מן הבוררים את האפשרות שידונו בדיני עבודה בזכויות סוציאליות (פרופ' אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, ת"א תשנ"א, 1991 , עמ' 78-81).
בפרוטוקול של ביה"ד לעבודה מ 14.8.11 ביקשו הצדדים כדלקמן: "אנו מבקשים להעביר תיק זה לדין תורה אצל בורר מוסמך ומוסכם, הרב רצון ערוסי, נבקש 30 ימים להחליט מה לעשות עם מחיקת התביעה".

בהחלטת השופטת נאמר שהתיק נקבע להוכחות, אך השופטת הוסיפה, "עם זאת בתוך 30 יום מהיום יודיעו הצדדים האם הליך הפשרה צלח". נוסח זה של החלטת השופטת אינו מפנה את הצדדים לבוררות. אלא מאפשר לצדדים לנסות להתפשר, כלומר, שלכאורה השופטת הסכימה שהעניין ידון בפני ביה"ד שלנו, אך לא כבוררים, אלא כמפשרים. וחששנו שאם לא נצליח להביא את הצדדים לפשרה, ואם ניתן פס"ד של בוררים, מי מהצדדים שלא יסכים לפס"ד שניתן, יפנה לביהמ"ש ויבקש לבטל את פסה"ד, מטעם שהוא ניתן בחוסר סמכות.

לפיכך הצדדים הגישו לביה"ד לעבודה בקשה לעיכוב הליכים בהסכמה, וזה לשונה: 1. "עקב הסכמת הצדדים לדון בסכסוך ביניהם בבוררות לפי דין תורה בפני בית הדין לממונות של הרב ערוסי בקרית אונו, ולאור חתימת שטר הבוררות ע"י הצדדים והסכמת ביה"ד לממונות לדון בסכסוך שבין הצדדים, מתבקש כבוד ביה"ד לעבודה לעכב את ההליכים בתובענה, כל עוד התיק מתנהל בבוררות כאמור לעיל. 2. הבקשה מוגשת בהסכמת התובע והנתבעים".

אל אותה בקשה נתנה השופטת צו ביום 3.1.12 וזה לשונו: "ניתן בזאת צו לעכוב הליכים עפ"י הסכמת הצדדים. האגרה תחושב עפ"י התקנות". הנה כי כן. ביה"ד שלנו, עמד על כך, והשיג, שתהיה לו סמכות חוקית לדון בעניין, אף שלפי דין תורה, יש לנו סמכות לדון בסכסוך ממוני כזה.

ב. זכות התובע לפיצויי פיטורין

התובע תבע את הנתבעים על זכויות שמגיעות לו כעובד שעבד אצל הנתבעים, בין היתר תביעתו לפיצויי פיטורין. תביעתו זו היא בעייתית לאור העובדות דלקמן:

התובע שימש כמנהל עבודה, בחברת X במשך כתשעה חודשים באתר בנייה. קודם לכן הוא הועסק באותו מתחם על ידי חברת Y במשך כשלושה חודשים.

התובע נימק זכותו לפיצויי פיטורין, למרות שלא עבד אצל הנתבע X שנה שלמה, בכך שהיה קשר הדוק בין שתי החברות X ו Y. הנתבע מחברת X הינו אחיו של בעלי חברת Y. ושבעלי שתי החברות הם שותפים בפרויקט הבנייה.

לחלופין טען התובע, שלפי פסיקת ביה"ד לעבודה, כשיש רצף לעובד באותו מקום עבודה, אף שהבעלים התחלפו, זכאי הוא לפיצויי פיטורין, אף שלא השלים שנתו אצל המעביד האחרון.

הנתבעים טענו שאין קשר בין בעלי החברות, ואף שהם אחים, היתה ביניהם יריבות עסקית. ושלפי דין תורה אין התובע זכאי לפיצויי פיטורין.

ביה"ד החליט לזכות את התובע בפיצויי פיטורין, משום שהוא זכאי לכך לפי המצב החוקי בישראל, חוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג 1963 , סעיף 1 ס"ק א-ב, תיקון תשע"ד. טענת הנתבעים שלפי דין תורה אין הנתבע זכאי לפיצויי פיטורין בנסיבות כאלה נדחית, אם מחמת הכלל דינא דמלכותא דינא, ואם מחמת מנהג המדינה.

חוק פיצויי פיטורין תשכ"ג 1963 הורתו ולידתו בדין תורה שחייב את האדון לתת מענק לעבד בתום תקופת עבדותו. וביה"ד הרבני חייב מעביד לשלם פיצויי פיטורין לעובד, בטרם נחקק החוק, וזאת מכח מנהג המדינה, ומשום שפיצויי פיטורין תואם את המגמה של התורה בחובת ההענקה לעבד, עיין פסקי דין רבניים כרך ג', עמ' 297.

אמנם עקרון רציפות זמני העבודה של העובד באותו מקום עבודה, חרף חילופי המעבידים, הורתו ולידתו בפסיקה של ביה"ד לעבודה, ויש המגבילים תחולת דינא דמלכותא דינא רק לחוקים, ולא לפסיקת בתי המשפט, אבל ההלכה התייחסה לחובת הענקת פיצויי פיטורין כחובה ערכית, "למען תלך בדרך טובים". ואף שנחלקו פוסקי ההלכה, אם בי"ד כופה לקיים חובה ערכית, שהיא לפנים משורת הדין, הרי הרב עוזיאל פסק ש"יש כח בידי הדיינים להוציא ממון מבעל הבית לזכות הפועלים בכל מקום שיראו שיש בזה משום, למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (חוקת העבודה להר"מ פינדלינג, עמ' קלג).

וביה"ד הרבני בחיפה חייב מעביד לשלם פיצויים לעובד עני, למען עשות הישר והטוב, למרות שהמעביד היה פטור מצד הדין (פסקי דין רבניים, כרך ג', עמ' 95).

כך ניתן לומר שחוקים ופסיקה, בענייני פיצויי פיטורין, ההלכה תכבד אותם, כי הם תואמים את המגמה בהלכה, שהרי אילו אנשי הלכה היו נדרשים לעניין, כך היו פוסקים.

זאת ועוד, מעבר לעניין של דינא דמלכותא דינא, ההלכה תיישם חובת פיצויי פיטורין גם אם מקורם בערכאה משפטית, כל שפסיקה זו הפכה להיות מנהג המדינה. ועקרון רציפות הזמנים של העובד, כדי לזכותו בפיצויי פיטורין, הפך להיות מנהג המדינה. ומנהג המדינה מחייב מבחינה הלכתית. ובמיוחד בדיני עבודה, עיין פסקי דין רבניים, כרך א, עמ' 330 . ועיין שו"ת מנחת יצחק ח"ו, סי' קסז, שבארץ ישראל יש לדון בתשלומי פיצויים מדין המנהג.

עיין פסקי דין רבניים מאגר מקוון, פס"ד רלה, שעל חוקי פיצויי פיטורין חל הכלל דינא דמלכותא דינא.

כמו כן עיין בספר "סדרי הדין בבית הדין הרבני" (ירושלים תשע"א), כרך א, עמ' 485 , כתב פרופ' שוחטמן, על בסיס פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול, בשבתו כערכאת ערעור, שלא פורסם, שדעת הרוב (הרב דיכובסקי והרב ש' בן שמעון), אישרה את פסה"ד של ביה"ד האזורי, שחייב פיצויי פיטורין, גם אחרי שחלפה תקופת ההתיישנות, שעל פי החוק. בגלל שחוק הפיצויים יצר מנהג מדינה. לא כן חוק ההתיישנות. וביה"ד הגדול הוסיף ש"ניתן בהחלט לומר שמנהג המדינה נוצר על ידי החוק... על כן, כל הנכנס לעבוד בשירות ציבורי מקבל על עצמו את הזכויות ואת החובות הנוהגות באותו מקום לפי דינא דמלכותא דינא". על חוק ההתיישנות עיין שם הערה 291 .