צורת שי"ן של התפילין

המאמר ותמונות ייחודיות נוספות פורסמו במסורה ליוסף כרך ט

מבוא

בתפילין של ראש, בימינו, בדופן הימנית מצדו של המניח את התפילין מובלטת מתוך הקציצה אות שי"ן בעלת שלושה ראשים ובדופן הנגדית (השמאלית מצד המניח) מובלטת מתוך הקציצה שי"ן בעלת ארבעה ראשים. עפ"י מסורת הכתב הספרדי, בסיס השי"ן משופע ומגיע עד לתיתורא ועפ"י מסורת הכתב האשכנזי או האר"י ז"ל, בסיס השי"ן מסתיים בחוד ומגיע עד לתיתורא. בכל מקרה כל ראשי האות שי"ן מימין ומשמאל, הם עם ראשים כל אחד, כצורת ראשי יודין וחריצי השי"ן, כלומר הרווח שבין רגלי השי"ן, אינו מגיע לתיתורא [כמו בשרטוט להלן]:

שין 2 - עותק.jpg 

עפ"י שיטת הספרדים                עפ"י שיטת הבית יוסף              עפ"י שיטת האר"י  

השאלה שברצוננו לברר האם צורות אלו הן הצורות הבלעדיות המקובלות מדור לדור, בכל בית ישראל, או שמא היו צורות אחרות שנהגו בהן בעבר. ואמנם שריד למנהג קדום שרד בתימן, ולפיו אין עושים שי"ן מושלמת, אלא רק צורת שי"ן, משהו שהוא כדמות שי"ן, מצד אחד של הקציצה שלושה יתידות עד התיתורא, ומצד שני ארבעה יתידות עד התיתורא, ושתי צורות אלו בלי תחתית של האות שי"ן, להלן נברר אם מדובר במסורת הלכתית קדומה.

א. שי"ן של התפילין בתלמוד

דברי התלמוד בעניין האות שי"ן של התפילין הם מועטים מאוד, והם רחוקים מלהכיל את הצורות והפרטים שנזכרים בדברי הגאונים והראשונים והאחרונים.

בגמרא, שבת, כח, ב, נאמר בדרך של שאלה: "והאמר אביי, שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני".

ובגמרא, שבת, סב, א, נאמר: "דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, ד' של תפילין הלכה למשה מסיני, ואמר אביי יו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני".

ובגמרא, מנחות, לה, א, נאמר: "ואמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, וצריך שיגיע חריץ למקום התפר".

בשלושה מקורות תלמודיים אלו, כל אשר נאמר הוא, שהשי"ן של התפילין היא הלכה למשה מסיני, ואין בהם זכר לכך ששי"ן זו היא בתפילין של ראש, ושיש שי"ן גם בצד ימין וגם בצד שמאל. ואין זכר לכך שבצד ימין השי"ן בשלושה ראשים, ובצד שמאל בארבעה ראשים, פרטים שנזכרו ע"י הרבה מפרשים ופוסקי הלכה גאונים, ראשונים ואחרונים.

גם לא נזכר אם עשיית שי"ן זו, היא בדרך כתיבה, או בדרך חריטה, או בדרך קימוט ובליטה, ואם עשייתה צריכה להיות לשמה, כלום. רק שהיא הלכה למשה מסיני, כפי שגם נאמר שדל"ת, ויו"ד הלכה למשה מסיני. וגם לגביהן לא נאמר בתלמוד דבר וחצי דבר, היכן הם, האם בבתים או ברצועות, ומה הן הצורות שלהן? וכיצד הם נעשים?

ואין ספק שהמנהג הנוהג היום לעשות שי"ן מושלמת ככתיבתה בסת"מ, נשען על מקורות תלמודיים אלו, שלא נאמר בהם צורת שי"ן, או דמות שי"ן.

ב. צורת השי"ן של התפילין על פי הקבלה

אולם הרי בכל בית ישראל נוהגים לעשות גם צורת שי"ן בת ארבעה יתידות, שאין כמותה בכתיבת סת"מ. ואם כן, מהו המקור לכך. התשובה לכך קבלה עתיקת יומין ששרדה במקורות הגאונים.

ואמנם מצאנו בחיבור מימי הגאונים, הנקרא "שימושא רבא", נאמר: "ובעי דליצור בקלפא דביתא צורה דשי"ן, דימינא תלת רישי, ודסמאלא ארבעה רישי, ואי אפכא לא הוי פסול" (הלכות שימושי תפילין, הובאו בספר הלכות גדולות, ח"א, חברת מקיצי נרדמים, תשל"ב, עמ' 891). ואע"פ שלא כל חכמי ישראל הסכימו לכל דבר שיש ב"שימושא רבא", ענין צורת שי"ן של תפילין, בקציצה של תפילין של ראש מימין ומשמאל, הסכימו כל חכמי ההלכה הראשונים והאחרונים, אשכנז וספרד. יש שהביאו דבריו בשמו, ויש שלא ציינו את שמו. עיין האשכול, אלבק, עמ' 226, אוירבך, ח"ב, עמ' 85; מחזור ויטרי, ח"ב, עמ' 640, ושם הביא שני הפירושים ביחס לחריץ שיגיע עד התפר; ספר התרומה, סי' רח, וזכר את השימושא רבא, וכן הביא שני הפירושים בעניין החריץ שיגיע לתפר; שבלי הלקט, עניין תפילין, עמ' 384; המנהיג, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ח, ח"ב, עמ' תקפט, בעמ' זה הובא הלכות תפילין נוסח א', ושם כתוב ראשים, ובעמ' תרז הובא נוסח ב' ושם כתוב כרעים, והוסיף טעם לדבר, ובעמ' תרכו, הובא נוסח ג', ושם כתוב ראשים, והביא טעם אחר להלכה זו. ומלבד רש"י ותוס', ושטמ"ק, והרמב"ם והריטב"א והסמ"ק אותם הבאנו לעיל, עיין גם הרא"ש, הלכות קטנות, הלכות תפילין, עמ' קיט, הביא בשם שימושא רבא, והביא שני הפירושים לגבי החריץ שמגיע עד התפר, והכריע כרש"י, שמדובר בחריצים שבין הבתים, אך ציין שהחמירו בשני הפירושים. כן עיין הגהות מיימוניות, הרמב"ם, מפרשין, ג, ב, אות א, בשם שימושא רבא, טו"ר, או"ח, לב, מב, והביא שהחריץ יגיע למקום התפר.

התלכדות זו של מפרשי התלמוד וחכמי ההלכה סביב דברי ה"שימושא רבא" בענין צורת השי"ן של התפילין, מלמדת שהם דברי קבלה, כלומר שנמסרו מדור לדור, והראיה לכך, מיעוט התייחסות של התלמוד לפרטי העניין.

בתמונה: הרה"ג רצון ערוסי בודק תפילין עתיקות במוזיאון ישראלתפילין עתיקות מתימן

ג. תוכן הקבלה בעניין צורת שי"ן של התפילין

הואיל ובקבלה עסקינן, עלינו להתחקות אחרי הצורות של השי"ן של התפילין שהיו בימי קדם, וכן עלינו לעיין בדקדוק בתוכן הקבלה, כפי שהובאה בשימושא רבא, ומאוחר יותר ע"י מפרשי התלמוד וחכמי ההלכה, ראשונים ואחרונים.

כבר ראינו שבשימושא רבא, שהוא מקור הקבלה של שי"ן של התפילין, שצריך ליצור בקלף של בית התפילין צורת שי"ן, בימין עם שלושה ראשים, ובשמאל, עם ארבעה ראשים. כלומר יצירת צורת שי"ן בקלף של בית התפילין מימין עם שלושה ראשים, ומשמאל עם ארבעה ראשים.

וכאן השואל ישאל, אם מדובר בשי"ן אמתית, המסורה לנו מדור לדור, והידועה לנו מספרי תורה, תפילין ומזוזות, כלום מצאנו שי"ן בת ארבעה ראשים? הרי אין בהם, כלל ועיקר שי"ן בת ארבעה ראשים?! ואין לכתוב בהם, לכתחילה שי"ן בת ארבעה ראשין, ויש אומרים שאם כתב בהם, שי"ן בת ארבעה ראשים, הם פסולים אפילו בדיעבד, ובתפילין ובמזוזות אין אפשרות לתקנם ולהכשירם.

עיין מעשה רוקח על הרמב"ם, תפילין, פ"ג, ה"ב, שכתב:

ארבעה ראשין, ואם כתב בספר תורה, תפילין ומזוזות שי"ן של ארבע ראשין, מוהריק"ש ז"ל הכשיר, ויתקן אותה, ולא הוי חק תוכות. אמנם הרב משה בן חביב ז"ל, בספר גט פשוט סי' קכה, ס"ק לה, חלק עליו, וכן הפרי חדש שם, ס"ק ט"ו.

כלומר, מהריק"ש פסל כתיבת שי"ן בת ארבעה ראשין בסת"מ, רק לכתחילה, ובדיעבד, הוא מכשיר ע"י תיקון, ואפילו בתפילין ומזוזות, ומהר"ם בן חביב והפרי חדש פוסלים סת"מ, שכתוב בהם שי"ן בת ארבעה ראשים, אפילו בדיעבד (חוץ מס"ת שניתן לתקנו).

ובאמת שהר"י קאסטרו בספרו ערך לחם על אה"ע, קכה, ס"ה, כתב שאם כתבו שי"ן בארבעה ראשים, אינו פסול, שגם שי"ן בארבעה ראשים נקראת שי"ן, ולכן הוא התיר למחוק ראש אחד, כדי שהשי"ן תהיה שי"ן בשלשה ראשים, ואפילו במזוזות ובתפילין, שצריכים להקפיד, שהכתיבה הכשירה תהיה כסדרה. אולם גם הוא מודה שיש לתקן שי"ן בארבעה ראשים לשי"ן בשלושה ראשים.

וכבר הפרי חדש, על שו"ע, אה"ע, קכה-ח, חלק על מהריק"ש, ופסל שי"ן בארבעה ראשים, וגם מהר"ם חביב, בספרו גט פשוט, אה"ע, קכה, ס"ק לה, חלק עליו, שאין שי"ן בארבעה ראשין נקראת שי"ן.

לאור זאת, נשאלת השאלה, מדוע חויבנו לעשות שי"ן בת ארבעה ראשים בתפילין של ראש, שלכל הדעות היא פסולה לכתחילה בסת"מ, ויש אומרים שהיא פסולה גם בדיעבד.

ואמנם יש לשאול מה טיבה של שי"ן זו בת ארבעה ראשים, וכבר התקשה בעניין זה הריטב"א, שו"ת הריטב"א, עא, א, מוסד הרב קוק ירושלים תשי"ט:

ואשר שאלת בשי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני היא. והטעם ששמעת ממני, כי שין של ד' (=ארבעה ראשים), כדי שתהא לנו שין שוקעת ושין בולטת, אינו בתלמוד. אלא שאמר אותו אחד מבני צרפת ז"ל האחרונים, אבל אין בידינו טעם ברור לדבר, רק שהוא קבלה בידינו.

מדברי הריטב"א למדנו שענין זה של אות שי"ן בשלושה ראשין ושי"ן בארבעה ראשין הוא עניין שנמסר בקבלה. ואין מקורו בתלמוד. אולם הריטב"א הטעים עניין זה, כדי שתהיה לנו שי"ן שוקעת ושי"ן בולטת, ושטעם זה נאמר ע"י אחד מבני צרפת האחרונים, והריטב"א סיים, "אבל אין בידינו טעם ברור לדבר, רק שהוא קבלה בידינו".

מהדיר שו"ת הריטב"א, הר"י קאפח ז"ל, הפנה בהערתו מס' 2 לעיין בב"י, או"ח, לב, מב, ולסמ"ק קנג, בהקשר לדברי הריטב"א בענין שי"ן שוקעת ושי"ן בולטת. ואמנם בב"י, שם, כתב:

וכתב בספרי הדפוס על זה (בהגה שם), ואני הנקדן אומן לעשות תפילין, קשה בעיני פירוש זה של שני יו"דין, לפי הטעם ששמעתי על שני שי"נין מתלת רישי, ומארבעה רישי, שהוא כנגד שני כתיבות שיש לנו כתב הלוחות וכתב ס"ת, כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת, שנאמר חרות על הלוחות.

הרי שכל האותיות היו מן האויר, נמצא שיש לשי"ן ארבע דפנות לשלוש אוירות היא שי"ן לארבעה ראשין של קמטים, ונעשה שי"ן משלוש האוירות, ואם היו שם שני יו"דין, לא תהיה בגופו שי"ן, לפי שהראש אמצעי צריך שיגיע עד שולי הבתים, בכתיבה (נפרדת) [ספרדית]. וכן לשוקעת. וחשובה כתיבה בולטת, היא כתב ס"ת שכתבו משה, שהוא בולט על הקלף.

מדבריו למדנו, שכתיבה בולטת היא הכתיבה בסת"מ, שהיא הכתיבה של משה רבינו בספר תורה. ועל זה כתב "גט פשוט" בנימוקו לפסול שי"ן בת ארבעה ראשין בסת"מ, כי אין שי"ן כזו בסת"מ, בכתיבה בולטת בת ארבעה ראשין.

ואילו הכתיבה השוקעת, היא הכתיבה בלוחות הברית, שהיא חריטה. והאותיות הן אויר, ויש צורך בארבעה ראשים (=תיבות, דפנות), כדי שיהיה באמצעיתן שלושה אוירים, כי רק כך תהיה שי"ן בת שלשה ראשי אוירים.

וכן כתוב בסמ"ק קנג עמ' קטז:

ואומר לנו הר"י ב"ר שניאור דאותה של הארבע ראשים, כמו שי"ן של לוחות דהוי מן החקיקה.

נמצינו למדים, שאם עושים שי"ן בולטת בת שלושה ראשים בצד ימין ושי"ן בולטת בת ארבעה ראשים בצד שמאל, כפי שעושים בימינו, יש קושי כפול: א. שאין במסורת ההלכתית שין בולטת בת ארבעה ראשים. ב. יבואו להכשיר שי"ן בולטת בת ארבעה ראשים בסת"מ, והרי גם המיקל, המהריק"ש, דרש לתקן שי"ן בת ארבעה ראשים בסת"מ.

ולכן הדבר ברור שאם נתחייבנו לעשות שי"ן בת ארבעה ראשים בצד שמאל של התפילין, שכאמור, היא אינה האות שי"ן הרגילה, הכשרה לסת"מ, הרי שנצטרך לבחור בין שתי אפשרויות: או לעשות שי"ן בולטת בת שלושה ראשים, ושי"ן בולטת בת ארבעה ראשים, כפי שעושים היום. וכך נשאר בקשיים הלכתיים האמורים, וגם בלי לדעת טעם הדבר, או לבחור באפשרות שיש לעשות שי"ן בולטת בת ארבעה ראשים, שהיא למעשה שין שוקעת בת שלושה ראשים. וזאת ע"י עשיית צורת שי"ן, ולא שי"ן רגילה, וכפי שיבואר לקמן. ובמקרה כזה, אין לנו קשיים הלכתיים, וגם יש לנו טעם להלכה. כאן המקום להעיר שהריטב"א לא דחה את הטעם של שי"ן שוקעת, אלא שהוא כתב, שהדבר לא ברור, אבל הוא דאג לציין שגם בלי הטעם, הדין מחייב בגלל שדין זה הוא קבלה.

אלא שכאן השואל ישאל, ובצדק, כיצד נעשה שי"ן שוקעת בתפילין, כלום נחרוט בגוף התפילין כמו שי"ן החרוט על הלוחות? לדבר זה אין זכר במסורת ההלכתית, והרי כל עניין השי"ן של התפילין הוא הלכה למשה מסיני. וכל עניין השי"ן עם שלושה ראשים בשמאל, ועם ארבעה ראשים שבימין, הם דברי קבלה, ואין מקום לסברות ולהיקשים. אלא בירור מדוקדק בדברי מוסרי המסורת. וכן ע"י התחקות אחרי שרידי תפילין מן העבר, מהגניזות. והדבר ברור שאף אחד מן המפרשים ופוסקי ההלכה לא כתב שיש לחרוט ולעשות אוירים בגוף הבית של תפילין של ראש. ואין בתפילין מן הגניזה שום שריד לתפילין כזה, מהו אם כן אופן עשיית שי"ן שוקעת?

אפשר שצורת השי"ן בת ארבעה יתידות היא עם תחתית, אבל שני היתידות האמצעיים אינם מגיעים לתחתית (עיין הגהת ברוך שאמר, עמ' נו), ואפשר שגם צורת שי"ן של שלושה ראשים, וגם של ארבעה, אין להם תחתית, רק מגיעים לתיתורא. ויוצרים צורה של שי"ן, ולא שי"ן ממשית.

נעיין בדברי השימושא רבא, "ובעי דליצור בקלפא דביתא צורה דשי"ן", כלומר לא שי"ן ממשית ומושלמת, אלא צורה, דמות. משהו שנראה שי"ן ואינו שי"ן ממשית, מושלמת, כי בשי"ן מושלמת עם בסיס ועם ראשים, היא כבר שי"ן ממשית. ולא רק צורת שי"ן. גם זו השי"ן בת שלושה ראשים, היא רק צורה, כי הוא לא חילק ביניהן.

ואם יאמר האומר, שהמילים צורה או דמות, אין להן משמעות מיוחדת, לכאורה , הוא יצדק, אבל שתי תשובות בדבר: א. נעשה שימוש רב בביטויים צורת שי"ן, דמות שי"ן, כעין שי"ן וכיו"ב. ע"י מפרשים ופוסקים רבים, עד שקשה לומר ששימוש בביטויים אלו הוא מקרי והוא חסר משמעות, במיוחד כשיש שריד של מנהג קדום שמדובר רק בצורת שי"ן בלבד, בלי תחתית. ב. גם אם נתעלם מהביטויים הללו, ונעשה שי"ן ממשית בולטת, בת שלושה ראשים, ובת ארבעה ראשים, הרי לא נוכל להתעלם מהקושי ההלכתי של עשיית שי"ן בולטת בת ארבעה ראשים, שאינה כשירה בסת"מ. כמו כן לא נוכל להתעלם מן הטעם שנאמר ע"י כמה מחכמי ההלכה בעניין שי"ן שוקעת. דברים אלו מביאים אותנו לתובנה שלא בכדי השתמשו חכמי ההלכה בביטויים דמות שי"ן, צורת שי"ן, משום שאין מדובר בשי"ן ממשית כמו בסת"מ. אלא בדמות שי"ן בלבד. שלשה ראשים עד התפר בולטים, בלי בסיס, או אולי עם בסיס מושקע בלתי נראה, וארבעה ראשים בולטים, עד התפר, בלי בסיס, או עם בסיס מושקע בלתי נראה, כי רק כך נוכל לקבל דמות של שי"ן שוקעת.

במקרה כזה יראה הרואה בצד ימין, שלושה ראשים בולטים, והיא דמות שי"ן בולטת, ובצד שמאל יראה ארבעה ראשים בולטים, בלי בסיס, שביניהם שלשה ראשים שוקעים, שהיא שי"ן שוקעת.

וכאן, יש למסור מודעא רבא לאוריתא, שלא היינו מעיזים להעלות סברה כזו, והשערה כזו במסגרת דיון הלכתי, אלמלי נחשפנו למנהג ששרד אצל יהדות תימן, יהדות שידועה כשמרנית וכמקורית מאוד, ושלפי מנהגם יש רק צורת שי"ן של יתידות השי"ן בלי תחתית.

ד. צורת שי"ן או דמות שי"ן

כאמור, רבים מגדולי המפרשים ופוסקי ההלכה הקפידו להשתמש בביטוי צורה או דמות או כעין, או כמין.

ותחילה נעיין ברש"י, שבת, כח, ב:

שי"ן של תפילין, שיהא העור נקמט מבחוץ, ג' קמטין, ודומה לשי"ן. והרצועה נקשרת כמין דלת, ויש רצועה נקשרת כמין י', דהיינו שדי.

הנה כי כן, רש"י כתב שהעור נקמט לשלושה קמטין ודומה לשי"ן, ולא זכר הקמט של בסיס השי"ן. ולא כתב שי"ן, אלא בשלושה הקמטין דומה לשי"ן. ובהקשר לזה זכר רש"י, שיש קשרים ברצועות של ראש, כמין האות דל"ת. וקשר ברצועה של תפילין של יד, כמין אות יו"ד. ויחד מתקבל שם שדי. אבל כולם רק דימויים בלבד, ויש הבדל בין העדות השונות ביחס לקשרים של הרצועות, ולא בכל קשר ניתן לזהות בנקל את דמות האות. כך לדוגמה אצלנו הקשר של רצועות תפילין של הראש, הוא כמו מרובע, כלשון הרמב"ם, תפילין, ג, יג, ולא קשר בצורת דלת. בכל זאת היו שאמרו שהמרובע הוא בעצם שני דלתים שסוגרים זה את זה, והם כמין שני דלתים, עיין שו"ת חן טוב, יג, וכן מ"ב, לב, ס"ק רלג. והיו שאמרו, שהרצועות המשתלשלות מאותו ריבוע, יוצרות כמין דלת. עיין מהרי"ק, שם, אות כט, ויש שעושים צורת דלת ממש, עיין ב"י, אות לב, נב, וכן בצורת היו"ד יש חילוקי דעות, הרי שמדובר בצורות ודימויים של דל"ת ושל יו"ד, וכן של שי"ן ולא כאותיות ממש.

כאן המקום להביא את דברי הרב אלעזר פלקלס, בשו"ת תשובה מאהבה, סוף סי' ריג, בענין הקשר ברצועות של תפילין של ראש כמין דלת. הוא תמך בצורה ריבועית והרצועה המשתלשלת מהריבוע היא כמו דלת. כמו מהרי"ק ז"ל לעיל.

ויצא נגד הצורה המחודשת שחידשו כחמשים שנה לפניו, שעשו קשר כמין דלת ממש. וז"ל:

כי בזה תהא מלמטה צורת דל"ת ממש, מלבד הריבוע העליון". הוא הוסיף וכתב: "ואי כקשר שהמציאו החדשים, מקרוב זה חמשים שנה, לא תמצא צורה זו, אף לא כפלוה שני פעמים... ואנו אין לנו בקשר של תפילין אלא מה שמקובל בידינו. ודי בקבלת מרן ב"י.

והוא הוסיף בלגלוג: "ולא תאמרון קשר, לכל אשר יאמרו החדשים קשר".

מדבריו למדנו, שבענייני מסורת וקבלה, יש לשמור עליהם, ולא להמירם בצורות חדשות.

נחזור לענייננו. רש"י, שבת, ס"ב, א, ד"ה התם משום שי"ן:

שעשויה מעור החיצון עצמו, קומט בו ג' קמטין כעין שי"ן, משדי. והדל"ת והיו"ד עשויין בקשר שקושר הרצועה, אחת לצפון ואחת למזבח, כמין ד', ורצועה קטנה מאוד תלויה בה, ואין בה אלא כפיפה כמין יו"ד. וכופאה בעוד העור לח, והיא כפופה לעולם.

גם כאן רש"י כתב שקומט ג' קמטין כמין שי"ן, ולא זכר הבסיס של השי"ן. בעוד שאצל הדלת הוא טרח לתאר תיאור שדומה לדלת ושדומה ליו"ד. אבל הנ"ל רק דימויים.

ועתה לרש"י במנחות, לה, א, שי"ן של תפילין: "לבית חיצונה עושין קמטים דקים בקלף, ונראים בו כעין שי"ן". כלומר עושין קמטים דקים בקלף של בית החיצון של התפילין, ונראין כעין שי"ן.

ותוס' שם, ד"ה שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני:

כתב בשימושא רבה, דתפילין צורה דשי"ן, דימינא ג' רישי, ודשמאלא ד' רישי. ואי אפיך לית לן בה.

התוס' ציטטו משימושא רבה, שיש צורך בצורת שי"ן בתפילין. שלושה ראשים בצד ימין, ושלושה ראשים בצד שמאל.

והשיטה מקובצת שם, אות כה, כתב:

דימינא של ימין. וכך נהגו העולם, שי"ן דארבע רישי צד קדיש (=פרשת קדש לי כל בכור), ותלתא צד שמע (=פרשת שמע ישראל) מאי טעמא, דבעינן שנראה שי"נין, שיש בעור תפילין שני פעמים שדי. מאי טעמא ארבע רישי, דהוו שין ד' אויר, כמו שין של לוחות.

השיטה המקובצת מעיד שכך נהגו בעולם, בתפילין של ראש בצד שמאל ארבעה ראשין שזו שי"ן כעין זו שבלוחות, דהיינו אוירים, שהיא בעצם השי"ן השוקעת.

ואפילו הרמב"ם, שידוע כמי שהוא נאמן לתלמוד, ואדוק לו, בפסקי ההלכה שלו, כתב להלכה את דברי השימושא רבא, הל' תפילין ומזוזה וספר תורה, ג, ג:

ולוקחין עור ומרטבין אותו במים ומחפין בו את העץ, ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ. ומכמשין אותו והוא רטוב, מכאן ומכאן, עד שעושין מן העור דמות שין, שיש לה שלשה ראשין מימין המניח תפילין, ודמות שין שיש לה ארבעה ראשין משמאל המניח.

הנה כי כן הרמב"ם הביא ענין של דמות שי"ן, שלושה ראשין וארבעה ראשין ולא התייחס לבסיס, למרות שהוא תיאר כיצד עושים את התפילין. יש לציין שרבינו כבר בהלכה א' שם, מנה את ההלכות למשה מסיני שנאמרו בתפילין, וכתב: "ושיהיה בעור של ראש, צורת שי"ן מימין ומשמאל". וכן כתב, שם, ושיהיה בקשר שלהן (=של רצועות תפילין של ראש) קשר ידוע כצורת דלת". הכל רק צורות ודימויים.

אין פלא שמהרי"ק ז"ל, בפירושו על הרמב"ם, שם, אות יא, הביא את תשובת הריטב"א בעניין של שי"ן שוקעת ושין בולטת. והביא את דברי הב"י אותם הבאנו לעיל, וכן הפנה לסמ"ק שהביא אותו טעם בשם הר"י בן שניאור.

וכתב בשולי דברים אלו את דבריו שלו:

וברור כי לא יתכן שיהיה זה דמות שי"ן שוקעת, אלא אם לא היה לשי"ן תחתית. וכן משמע לשון רבנו, "דמות שין", ולא שין ממש. ולפ"ז אומני זמננו קלקלו בשתים. א. השין שלהם נעשית ע"י לחץ הדפוס. ב. אין דמות שין שוקעת כלל, כיון שהם עושין תחתית לכאורה נאה, ונמצאת אומנותם קלקלתם. וכך בכמה דברים כאשר האומנים שהם לא תמיד ת"ח משפרים ומשכללים עוברים את המטרה. וראה לקמן הלכות שופר פ"א הל' א (=שם כתב מהרי"ק שהאומנים החליקו את השופר, ועשו אותו כמו זוית ישרה. וביטלו את עקמימותו הטבעית. ובכך הפכוהו משופר לחצוצרה ופסלוהו).

הוסיף מהרי"ק וכתב שם עדות:

וראיתי בתימן תפילין מן הגניזות שלא היתה לשין תחתית, אלא הקוים יוצאים ועולים מתחת התפר. והם הם אשר להם נתכוונו חז"ל. ונראית דמות שי"ן של ארבעה ראשים. אמנם יתכן שמ"ש הריטב"א "אחד מבני צרפת האחרונים" דברי הסתייגות, ואין לדקדק בטעם.

הנה כי כן מהרי"ק אינו סבור שצורת השינין שעושים בתפילין של ימינו, אותן הזכרתי בפתח דברי, שיסודם בקבלה מדוקדקת, אלא במעשי אומנים, שקלקלו את הקבלה האמתית. והוא העיד שהוא ראה בתימן תפילין מן הגניזות שלא היתה לשי"ן תחתית, אלא הקוים יוצאים ועולים מתחת התפר. ולדעתו לתפילין כאלה התכוונו חז"ל, בדמות שי"ן בולטת ושוקעת.

יש לשים לב שמהרי"ק דקדק להעיד על תפילין שראה בגניזות בתימן. כי בארץ כבר נגררו בני תימן לתפילין המיוצרים בארץ, ולא כמסורת אבותיהם. וכדי לאשש עדותו בפנינו, טרח מהרי"ק ז"ל וצילם תפילין שהביא מתימן, שריד מעזבון אבות אבותיו, ובהם נראית צורות שינין, בת שלושה ראשים, ובת ארבעה ראשים, שאין להם תחתית. עיי"ש בפירושו על רבנו, שם, ג, [יב] (יא), אות כה, עמ' שלו. כמו כן העובדה שמהרי"ק העיד על מה שראה בגניזות בתימן מלמדת, שגם לפני שיהודי תימן עלו לארץ, כבר לא שימרו בפועל מסורת קדומה שהיתה להם.

העולה מלשונות דברי הפוסקים והמפרשים, שאין מדובר בשי"ן ממשית ומושלמת לפי כתיבת סת"מ, אלא רק צורת שי"ן כשם שגם הדל"ת והרי"ש, הכל רק בדומה, באופן כללי, ואמנם, כתב הב"ח על הטור, או"ח, לב, ד"ה, "ובעודו לח":

ועל כן נראה דשינין שלנו שעושין משיט"א עיקר, דלא בעינן כתיבה אשורית ממש. דהלא אף הדל"ת והיו"ד שברצועה אינן אלא דוגמה. ודכוותא גם השי"ן אינה אלא דוגמה בעלמא.

בעקבותיו הלך בשו"ת הר צבי, אות א, סימן כט, שהיודין של השינין היו הפוכין והכשיר, תוך שהוא מדייק מרש"י, חולין, שם, "דלא בעינן כל דקדוקי אותיות", והסתייע בב"ח הנ"ל.

ואם כי גם הב"ח וגם שו"ת הר צבי אינם מתייחסים לשי"ן בלי תחתית, אלא הם מתייחסים לשין בכתב משיט"א, או לשי"ן עם יודין הפוכין, שהן שינין מושלמות, רק לא נכתבו בדקדוק בכתב אשורי, בכל זאת, הב"ח הרי התנסח, על שין שבעור התפלין ועל הדל"ת והיו"ד שברצועות שהן רק דוגמה בעלמא. ואילו ידע הב"ח על מנהג תימן היה מסתייע בו כדי לבסס שיטתו, שאין מדובר בשי"ן ממשית, אלא בדוגמא בעלמא.

קצרו של דבר, אכן יש יסוד לומר שבעבר לא נהגו לעשות אות שי"ן מושלמת בעור של תפלין של ראש. אלא דמות שי"ן, שיתדות השי"ן מגיעות לבסיס של התפלין. וכאמור לגבי יהדות תימן, יש עדות של הגר"י קאפח, שבתימן נהגו לעשות דמות שי"ן, ולא שי"ן ממש.

אמנם הביטויים צורה ודמות במשמעותם המקורית, מכוונים לצורה מדויקת של משהו, צורת שי"ן, שי"ן ממש, אולם במקרה הנדון נראה שהמשמעות היא כעין שי"ן ולא שי"ן ממש, שהרי גם קשר הרצועות יוצר צורת דלת, ולא דלת ממש. במיוחד לשיטת הרמב"ם ומנהג תימן, שהוא מרובע. זאת ועוד, קשה להתעלם מן העובדה, שבעניין התפילין השתמשו בביטויים צורה ודמות, ואילו בעניין הציץ, שנעשה ע"י חריטה, לה' קדש, נאמר כתיבה, עיין הרמב"ם, כלי המקדש, פ"ט, הלכות א-ב, ורק לשון כתיבה. עיי"ש. ושם באמת האותיות החרוטות הן אותיות מושלמות ככתיבת סת"מ.

ה. מעשה אבות סימן לבנים

אמנם הרב משה צארום שהוא תלמיד חכמים ומומחה גדול, הלכה למעשה בעניני עורות וכתיבת סת"מ, טען שאין לסמוך על דברי מהרי"ק אלו: כי הוא לא הורה שיש לעשות כן, הלכה למעשה, ולא עשה לעצמו תפילין כזה. כמו כן, לדבריו, אפשר שהיו לאותם ראשים של השינין תחתית, אלא ששקעה מתחת לתפר. והוא העיד שיש בידו תפילין מתימן כזה. והוא הראה לי שלושה תפילין כאלה, מהם אין עם תחתית ומהם אין עם יתידות שסמוכות זו לזו בתחתית, כעין תחתית. ובאמת שגם אני ראיתי את התפילין של מארי אהרון והב ז"ל, מזקני תימן, והיתה לו תחתית שטוחה של שי"ן, ששקעה מתחת לתפר. ובכל זאת לענ"ד אין לדחות את דברי מהרי"ק ז"ל.

א. אכן מהרי"ק בכבודו ובעצמו, בתפילין שלו, לפי העדויות שנאמרו לנו, לא היו לפי המסורת עליה העיד. זאת משום שבארץ, לא היה בימיו ייצור כזה. ורק בערוב ימיו, כשנה לפני פטירתו, הצליח הרב יובל נפש לייצר תפילין כמסורת עליה העיד מהרי"ק ז"ל. כשראה מהרי"ק בתי תפלין אלו ובחן אותן הדק היטב, שמח ובירכו. והדבר ידוע שאנו יהודי תימן, למרות שיש לנו מסורת קדומה בהוראה, בכשרות ובתשמישי קדושה, לא השכלנו להתאגד, ולכונן לנו מוסדות עצמאיים שלנו כמו ת"ת, ישיבות, כשרויות ועוד, כמו אחינו האשכנזים, וכמו שהשכילו לעשות זאת מאוחר יותר אחינו הספרדים, ולכן בעלותנו ארצה נזקקנו לתפילין המיוצרים ע"י אחינו האשכנזים. וזקנינו, ובודאי אנחנו, וכן מהרי"ק ז"ל, צרכנו תפילין בכשרויות, שלא לפי מסורת אבותינו, בבחינת עת לעשות לה', הפרו תורתך.

ב. קשה לייחס למהרי"ק אי תשומת לב למציאות כזו של הימצאות תחתית של שי"ן מתחת לתפר, הן משום שידוע שמלבד חכמתו הגדולה בתורה, הוא ידוע שהיה איש מעשה וחקרן גדול מאוד מנעוריו. ושנית, הרי מהרי"ק העיד שראה תפילין בגניזות בתימן בלי תחתית. ובפשטות הוא ראה, מספר תפילין כאלה בלי תחתית.

ואמנם ביום שני, בחמישה עשר ימים לחודש אייר, עלינו לירושלים עיר הקודש, אני ור' יובל נפש, וביקרנו במוזיאון ישראל, בליווי הרב לוי נפש שעובד במוזיאון, וראינו למעלה מעשרה תפילין שהביא מתימן תייר גרמני בשנת 1930, כנראה מייצורו של ר' חיים כסאר ז"ל, שהיה מומחה בייצור תפילין, כדת וכהלכה [ראה להלן תמונות 1–2]. ולכולם אין תחתית וצורות השי"ן, רק יתדות. חוץ מתפילין אחד, שבשי"ן של שלושה ראשים, היה לנו ספק שמא יש לה תחתית, או שחברו שלושה הראשים באלכסון, ונראה כעין תחתית. אבל גם באותו תפילין לשי"ן בת ארבעה ראשים, אין תחתית. וכך ראינו במו עינינו, שמהרי"ק צדק שמדובר במסורת קדומה ומקורות של אבותינו, על צורת השי"ן.

בנוסף לנ"ל, הגיע לידינו אוסף של כ-53 זוגות תפלין ישנות שנאספו מהגניזות ע"י האספן ישראל בוסקילה, מתוכם ב 9 בתים של ראש השי"ן ללא תחתית כלל [ראה להלן תמונות 3–6] יש מהם עם ראשי שי"נים בלי דמות יו"ד בראשיהם, אלא יתדות ניצבים [ראה להלן תמונות 7–8]. אין האספן יודע לומר את השיוך העדתי של התפילין, כך שיכול להיות שהם תימנים או ספרדים או אשכנזים או מזה ומזה.

זאת ועוד: בספר, תפילין של ראש מקומראן, של פרופ' יגאל ידין, ירושלים תשכ"ט, עמ' 7, כתוב כדלקמן: "בקציצה שלנו נראות ארבע בליטות הבתים (בין שטוחות ובין בולטות) הן בצד המניח הן בצד הקורא, וכך נוצרים (אם לא נחשיב את הקצוות) שלושה חריצים ניצבים לתפר המעבורת היוצרים צורת שי"ן (=ההדגשה שלי. ר.ע.) ואולי בכך מקור ההלכה ואמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני".

כדי להבין דבריו אלו של פרופ' יגאל ידין ביקרנו בהיכל הספר, ואוצרת היכל הספר, הגב' חגית מעוז, הראתה לנו את הממצא הזה, והשיבה לשאלותינו.

מדבריה למדנו, קציצת התפילין של ראש נמצאה שלימה, כלומר חטיבה אחת, אבל היא קטנה מאוד. קציצה זו היתה מורכבת מארבעה בתים זעירים, שהם, כל אחד, כמו קפסולה קטנה, ובתוך כל קפסולה, היו הפרשיות, באחת הפרשיה כבר היתה בחוץ. לדבריה, בשום צד של הקציצה לא נמצאה האות שין כלל. ואם כן, יש להבין את דברי פרופ' ידין, שראה את הקפסולות ניצבות, ודבוקות זו בזו, שהם כמו השין שאליה התייחסו בגמרא, הלכה למשה מסיני. כך שאין לנו מתפילין אלו שום סיוע לבירורינו. לא לכאן ולא לכאן. כי כאמור, לא נמצאו בהם לא האות שי"ן, ולא צורת שי"ן כמסורתנו. כמו כן ביקרנו במוזיאון ישראל בליווי האוצרת, הגב' אסתר מוצ'בסקי-שנפר, וראינו הרבה זוגות תפילין, מאירופה ומצפון אפריקה מתחילת המאה, וכולם לפי המסורת האשכנזית או הספרדית.

אולם, מצאנו תפילין אחד קטן מאוד, מגרמניה, שעל פי הערכת המוזיאון מתוארך לשנת 1778, ושם נמצא צורת שי"ן בלי תחתית, בצד אחד, יש יתד שנוטה מצד ימין לצד שמאל, נטיה מועטת, אך לא יוצרת תחתית [ראה להלן תמונות 9–10]. כך יוצא אפוא שאפשר שלמנהג תימן יש סיוע, גם מארצות אחרות בעולם.

ו. מדוע לא שרדה דמות שי"ן שוקעת בפועל באשכנז ובספרד

אמנם מהרי"ק ז"ל מייחס לאומנים את קלקול המסורת של שי"ן שוקעת, כלומר, שלפני שהאומנים קלקלו, נהגו באשכנז ובספרד, כמסורת שהיתה בתימן. אולם אחרי בקשת המחילה, דומני שכבר מימי חכמי הראשונים היתה שיטה הלכתית שלא היתה לה שי"ן שוקעת, רק שי"נין שלימות ובולטות, ושיטה זו התפשטה ודחקה את המסורת של שי"ן שוקעת לקרן זוית, במיוחד אחרי פסיקת השו"ע, או"ח, לב, מג, "חריץ של שי"ן, דהיינו חודה למטה יגיע עד מקום התפר". כלומר שי"ן מושלמת בולטת, שכולה מעל התיתורא, ורק חודה החיצוני מגיע למקום התפר. ושיטה זו היא שעומדת בבסיס ההלכתי של ייצור השינין של התפילין בימינו. בין שי"ן של שלושה ראשים ובין שי"ן של ארבעה ראשים. והלכה זו, כאמור, העלימה את שיטת השי"ן השוקעת, שהיא רק צורת שי"ן, ולא שי"ן מעשית ומושלמת. ואין לומר שהיא דחקה לקרן זוית בתימן, את צורת השי"ן המסורתית הקדומה שלהם, יתידות בלי תחתית. כאן המקום להעיר, שייתכן שמפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה הראשונים, אשר כתבו רק על צורת השי"ן, ואשר לא הצריכו שחריץ השי"ן יגיע לתפר, אפשר שהיתה להם המסורת של צורת שי"ן של ראשים ללא תחתית, שהגיעו עד לתפר כמסורת של יהודי תימן, אלא שבמהלך הזמן התפשטה למעשה השיטה ההלכתית שחריץ השי"ן יגיע לתפר, ואז עשו רק שי"נין מושלמות. ואפשר שהיו להם צורות שי"ן עם תחתית משוקעות מתחת לתפר.

כבר ראינו, שבגמרא מנחות, לה, א, נאמרה הלכה כדלקמן: "וצריך שיגיע חריץ למקום התפר". ופירש רש"י שם: "שבין בית לבית (=בארבעה בתים של תפילין של ראש) עד מקום התפר למטה, כלומר עד בית מושבו, דהיינו תיתורא". וכך גם רבינו פסק שם.

אבל כבר ביאר בשיטה מקובצת, מנחות, שם, אות ח, כתב: "וי"מ חריץ של קמטין של שי"ן, שאין נראה". השימושא רבא בענין צורות השינן, משמאל ומימין, ואח"כ הוא התייחס להלכה שצריך שהחריץ יגיע למקום התפר. והביא פירוש "חריץ של שי"ן למטה יגיע עד מקום התפר. ורש"י פירש צריך שיגיע חריץ של הבדלת הבתים עד מקום התפר". והכריע כמותו "ופירושו נראה". אולם הוא הוסיף: "ונהגו בשני הפירושים, להגיע לחריץ השי"ן, וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא". וכך פסק השו"ע, או"ח, לב, מב-מג, כדלעיל. וכאמור, לענ"ד חומרא זו, התפשטה בגלל השו"ע, והיא דחקה לקרן זוית את השיטה הישנה לעשיית צורת שי"ן, ולא שי"ן ממשית ומושלמת. ולכן אחרי בקשת המחילה, חומרא זו גרמא לקולא, או לקלקול, המסורת הקדומה בעניין שי"ן שוקעת, שכן ע"י שנהגו שחריץ של השי"ן יגיע עד התפר, הרי שעשו שי"ן ממשית ומושלמת עם תחתית משופעת, וחריץ בתחתית הראש השמאלי של השי"ן, שמשתלשל או מגיע עד לתפר.

רוצה לומר, שכל הפוסקים שפירשו שהחריץ המבדיל בין הבתים, יגיע לתפר, בארבעת הבתים של תפילין של ראש, כאמור, מאד יכול להיות שנהגו לעשות רק צורת שי"ן, כלומר רק ראשי השינין עד התפר, או לפחות בסיס השי"ן מתחת לתפר. כי יש רבים, שהשי"ן המסורתית שלהם היא עם בסיס שטוח, אפקי ולא משופע, ובודאי לא עם חריץ מתארך ומשתלשל למטה, מהראש השמאלי של השי"ן. עיין בכתב היד, בספר ראבי"ה על זבחים ומנחות, בני ברק תשל"ו, עמ' רעג-רעה, מלבד שלשינין, בסיס שטוח, הראש האמצעי עומד עקום במרכז באותו בסיס.

ואם כן, התפשטות המנהג של ייצור התפילין עם חריץ השי"ן עד לתפר, שי"ן שבסיסה מחודד מאוד כלפי המרכז, או שי"ן שבסיסה באלכסון כלפי שמאל, והראש השמאלי משתלשל עד לתפר, אינה הוכחה שבעבר לא נהגו בשי"ן שוקעת גם באשכנז וגם בספרד, כפי שנהגו בתימן. אלא אפשר שחומרא זו דחקה והשכיחה מסורת קדומה ואמתית, שהשי"ן שבתפילין בשמאל, היא שי"ן שוקעת. ולכן יש להתחקות אחרי זוגות תפילין קדומות מארצות אלה, כדי לדעת מהי הקבלה היותר מקורית, ואשר היא תואמת מבחינה הלכתית ומעשית את הקבלה בדבר שי"ן בת שלושה ראשים, ושי"ן בת ארבעה ראשים, שכאמור, היא היותר מסתברת, מעשית והלכית, לפי הקבלה של שי"ן שוקעת ושי"ן בולטת.

ז. האם מותר לייצר תפילין עם ראשי שי"נין שמגיעים עד התפר?

דומה, לכאורה, לפחות לבני תימן לא רק שמותר לעשות כן, אלא שמצווה להחזיר עטרה לישנה כדי להשריד אמתה של תורה, כי ומאחר ומדובר בדין שכל כולו הוא קבלת אבות, הרי משנוצרה אפשרות מעשית, לחזור ולנהוג לפי מנהג אבותיהם, מצוה עליהם לעשות זאת. כי לגבי כל התורה כולה, כתב הרמב"ם, שמיטה ויובל, ו, ו, שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה. כל שכן לגבי צורת השי"ן וצורת הדל"ת וצורת היו"ד של התפילין, שכולם הם אך ורק קבלה, ולא הלכה שמקורה בסברות ובהיקשים, ובני כל עדה חייבים לשמר את קבלתם, אם יש להם קבלה מבוססת, עד יבוא מורה צדק, והסנהדרין היא שתכריע, גם במחלוקות ובספקות, הקשורים לקבלה, כדברי הרמב"ם, ממרים, א, ד. במיוחד שקבלת יהודי תימן, גם בעניין זה, היא נקייה מקשיים הלכתיים, כפי שהוכחנו בדברינו.

זאת ועוד, מי שזונח את מסורת אבותיו, משום שהוא חושש שאין לה תוקף הלכתי, בעוד שיש לה תוקף הלכתי, אדרבא שורשים קדומים למסורת אבותיו, הרי שאותו אדם הוא, חלילה, בבחינת דור אבותיו יקלל. וה' יצילנו משגיאות, וינחנו לעבדו כרצונו.

תגיות: 
תאריך: 
31/07/16 כ"ה תמוז התשע"ו
x

Audio Playlist