הליך ערעור בבתי דין לממונות

בתי דין לממונות מוגדרים ע"י משפטנים, כבתי דין פרטיים שפועלים בערים וביישובים השונים, ודנים בסכסוכים משפטיים בענייני ממון. מבחינת החוק הבסיס המשפטי שקיים כיום לפעילותם הוא חוק הבוררות התשכ״ח 1986. כלומר,

הדיינים מוסמכים לדון בין המתדיינים בפניהם, רק מכוח הסכמתם של המתדיינים להתדיין בפניהם. להבדיל מהבחינה ההלכתית, שיש להם סמכות לדון, גם בלי הסכמת בעלי הדין (שו"ת הר"י הרצוג, חו"מ, כרך ט, סי' יא).

הליך הבוררות אמור להיות הליך מזורז. על הבורר לסיים את הליך הבוררות בתוך שלושה חודשים מיום שהתחיל לדון בסכסוך, אלא אם כן קיבל ארכה לשלושה חדשים נוספים (סעיף טו לתוספת ראשונה סעיף 2 לחוק).

והנה עד שנת התשס"ט, סוף שנת 2008, לא הייתה אפשרות ערעור, על פסק הבוררות. אלא קיימת רק אפשרות לבקש מבית המשפט המחוזי לבטל את פסק הבוררות, מכוח אחת מעשר חלופות, שבסעיף 24 לחוק. ובשנת התשס"ט נתקבל תיקון חקיקה סעיף 21א, לחוק הבוררות, לאפשר ערעור על פסק בוררות, אם הצדדים הסכימו בשטר הבוררות לאפשר ערעור.

כך נוצר מצב שכיום הליך הבוררות מבחינת החוק מיטלטל בין אפשרות ביטולו של הפסק, ובין האפשרות לערער כנגדו. זהו מצב מורכב, והליך הבוררות עלול להיות מסורבל וממושך.

ואם לא די בכך, אלא ששרת המשפטים החליטה החלטה חיובית ונכונה, לתמוך בבתי הדין לממונות. אולם אחד התבחינים לזכאות בתמיכה הוא קיום הליך ערעור. כך יצא, שהליך הערעור בבתי דין לממונות יתמסד, ויהיה חלק בלתי נפרד מהליך הבוררות. ולכן מן הראוי לבדוק יחס בתי הדין לממונות למצב הזה, שהוא בלאו הכי מורכב. ומאחר ומדובר בבית דין שדן לפי דין תורה, המצב לכאורה אמור להיות יותר מורכב.

להלן ננסה להתמודד עם מציאות מורכבת זו, הן כדי להציל את הליך הבוררות, מפני סרבול ושיהוי. והן גם כדי לשמור על בתי דין לממונות, שאמורים לתת שירות שיפוטי יעיל ומהיר. נעיין תחילה במוסד הערעור.

הליך הערעור במשפט הכללי ובמשפט העברי

במשפט הכללי הזכות לערער כנגד פסק דין, היא זכות חוקתית (ח' בן נון, הערעור האזרחי 2004). וזכות זו מוסדרת בחוק. פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. הליך הערעור אמור למנוע טעויות, בהליך השיפוטי ולמצות את הצדק.
לא כן במשפט העברי. הליך הערעור אינו ממוסד וקבוע. וישנן סיבות חשובות לכך. להלן נראה שבמשפט העברי, ישנן דרכים רבות למיצוי הצדק ולמניעת טעויות, אפילו יותר מאשר במשפט הכללי.

בין כך ובין כך המוסדות השלטוניים, עוד מזמן המנדט כפו על מוסדות השיפוט הרבניים הליך קבוע של ערעור (ד"ר זרח ורהפטיג, תקנות הרבנות הראשית, בית דין לערעורים, תחומין, כרך טו, עמ' 83).והרבנות הראשית לישראל כוננה בית דין רבני גדול לערעורים ועיגנה זאת בתקנה. תמורה שיפוטית זו בהליך השיפוט הרבני נתקבלה ביחס שונה בעולם הרבני. מי מהם התלהבו, מי מהם קיבלו, ומי מהם התנגדו מאוד (עיין שם במאמרו של דר' ז' ורהפטיג, וכן בספרו של פרופ' אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, כרך ג, עמ' 1343 ואילך).

מיצוי האמת והצדק ומניעת טעויות במשפט העברי

יש לציין, שגם ללא מיסוד הליך ערעור במשפט העברי, יש בו מנגנונים רבים למיצוי האמת והצדק ומניעת טעויות יותר מהמשפט הכללי. כי במשפט הכללי, למרות שיש בו הליך ערעור ממוסד, הוא אמון על סופיות הדיון. ומלבד דאגתו למיצוי האמת, קיימת דאגה ליציבות המשפטית. ושתי הדאגות הללו, הדאגה לאמת והדאגה ליציבות, הביאה לעולם את השאלה, אמת ויציב, מה עדיף על מה, האמת או היציב.

השופט זמורה העדיף את האמת (ע"א 376/410 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ב, 254,235). לעומתו, רבים אחרים העדיפו את היציב על פני האמת (לדוגמה עיין בג"ץ 547/84, עמ' 145, וכן עיין ע"א 1782/06 רע"א 8991/06 שם העדיפו את היציב על פני האמת).

במשפט העברי ישנה העדפה ברורה לאמת. קיימת אפשרות שבעל דין יבקש את סתירת הדין שנפסק, מחמת ראיות חדשות שמצא, שלא ידע על קיומן. כמו כן ניתן לסתור הדין אפילו על בסיס טענות שהפס"ד שניתן הוא מוטעה. (עיין שוחטמן, שם, העקרון של סופיות הדין, מעמ' 1297 ואילך). היום המשפט הכללי מתקרב יותר למשפט העברי, בענין אי סופיות הדין (שוחטמן, שם, עמ' 1299).

יתירה מזו, כשהסנהדרין הייתה קיימת, וכן כשהיא תתקיים, כל ספק בהלכה מוכרע ע"י הסנהדרין, ואותה הלכה מחייבת את כל בית ישראל (רמב"ם, ממרים, א, א). וכשאין סנהדרין יש חרות הוראה לכל רב או דיין, וכל עוד הוא לא טועה בדבר משנה,1 הוראתו הוראה. ואם ביה"ד לערעורים מבטל הוראתו, הרי זו פגיעה קשה בחרות ההוראה. וכן פגיעה קשה בכלל המחייב, שאחרי רבים להטות. כי הכרעת ביה"ד שדן בעניין היא המחייבת, ויש מי שהורה שכל אותו בי"ד לא ביטל פסקו שלו, הפסק אינו בטל (שו"ת התשב"ץ, ח"ג, קסה). רוצה לומר, כל עוד אין סנהדרין, אין הלכות ביה"ד הגדול לערעורים, בגדר תקדים מחייב, ואסור שיהיו כאלה. (על ביקורתו הקשה כנגד התקדים המחייב, עיין זרח ורהפטיג, התקדים, שנתון המשפט העברי, כרך ו-ז, עמ' 112/3).

ואף גם זאת מיסוד ערכאת הערעור, מייקרת את ההליך השיפוטי ומאריכה אותו, ויסתייעו בו רק בעלי יכולת כספית ובעלי 'אורך נשימה', ונמצינו מפלים בין בעלי הדין. כך שלא בכדי המשפט העברי מתנגד למיסוד הליך הערעור.

בתי הדין לממונות הלכה למעשה, בין החוק ובין ההלכה

יש להבחין בין בית דין שדן את בעלי הדין בכפייה, ובין בית דין שדן בין בעלי הדין מכוח הסכמת בעלי הדין.

כשמקדשים זכות לערעור בבית דין שדן בכפייה, המשמעות המעשית היא שהזכאי לערער מערער גם בניגוד לבעל דינו שאינו חפץ בערעור, אלא בקיום פסק הדין. וגם בניגוד לבית הדין, שנתן את פסק הדין נשוא הערעור.

בסיטואציה זו יש כאמור, רגישות במשפט העברי לקיום הליך ערעור. כי מה כח בי"ד יפה, אם ניתן לערער כנגד פסק דינו, בפני ערכאת ערעור. ועל כגון זה נאמר בגמרא, סנהדרין, לא, ב, ששניים שנתעצמו בדין בעירם, והנתבע רצה להתדיין מחוץ לעיר, בפני ערכאה גבוהה, בית הוועד, הסנהדרין, שהיא הערכאה המוסמכת לפסוק הלכה מחייבת, לכל בית ישראל (רמב"ם, ממרים, א, א, וסנהדרין, ו, ו), אין מאפשרים לנתבע להכביד על התובע להתדיין מחוץ לעיר, וכופים את הנתבע שיתדיין בעירו. אבל מאפשרים לו שאם ירצה לשאול או לערער כנגד החלטה של ביה"ד המקומי, שידרוש מהם נימוקים להחלטתם, כדי שיוכל לשאול או לערער כנגדם בבית הועד. ויש דעת השו"ע, (חו"מ, יד, א), שהליך כזה קיים גם שלא בפני הסנהדרין, כמו בימינו, אלא בפני ערכאה של בי"ד מומחים, וגם הרמב"ם מודה שבזמן הזה באין סנהדרין, כך ניתן לנהוג, ושכך נהגו בספרד, (סנהדרין, ו, ו-ט).

לא כן בהליך שיפוטי, שלא על בסיס כפייה, כמו בתי דין לממונות, שפועלים רק מכוח הסכמת בעלי הדין. יש יותר הסכמה ויותר הבנה של חכמי ההלכה להליך ערעור (עיין זרח ורהפטיג, תחומין, שם, שוחטמן, סדרי הדין, ערעור, שם).

אולם למרות שמבחינה הלכתית, ניתן להכיל את הליך הערעור, בבתי דין לממונות, הרי מהבחינה המעשית, ההליך בבתי הדין לממונות יהיה יותר מורכב ויותר מסורבל, דבר שיפגע בשירות הטוב, שאמורים בתי דין אלו לתת לבעלי דין, וכן לשמו הטוב של המשפט העברי.

כיצד מתמודדים עם מציאות עגומה זו. להלן הצעתנו:

שימוש מושכל במוסד השאלה והאיבעיה בתוספת לסעיף 2 לחוק הבוררות, סעיף טז נאמר: "הבורר רשאי להביא שאלה משפטית המתעוררת במהלך הבוררות, או את פסק הבוררות, כולו או קצתו, לפני בית המשפט בדרך איבעיה, לשם מתן חוות דעת".

(על השימוש המעשי במוסד האיבעיה, עיין דר' ישראל שמעוני, דיני בוררות, אופק חדש, ט, איבעיה, נבו, עמ' 340 ואילך).

דומני שככל שהבורר יזהה עניינים שבעלי הדין עלולים או עשויים לערער כנגדם או להגיש בקשת ביטול הפסק, יטיב אם יפנה לבית המשפט באיבעיה.

והנה למוסד האיבעיה, שורשים עתיקי יומין במשפט העברי. בשו"ע, (חו"מ, יג, ו,) נפסק להלכה: "אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מבית דין הגדול, כותבים ושולחים, ובית דין הגדול מודיעים להם דעתם, והם דנים אותם, דליכא למימר שיפסקו בית דין הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים...". ודין זה הוא על פי הגמרא (סנהדרין, לא, ב, ופח, ב, והרמב"ם, סנהדרין, ו, ו). וכתוב בהלכה פסוקה (מכון הרי פישל, שו"ע, שם, אות כא), "בית דין של זה לא (=זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, רשאי לשלוח לגדולים ממנו, טענות הצדדים, כדי לקבל חוות דעת בית דין אחר, או חכם יחיד". וכן באות כב שם: "מי שנשאל לחוות דעתו, ישיב לבית הדין, ולא לבעלי הדין, ובית הדין הוא שיפסוק הדין...".

כך יוצא אפוא, שהבורר או הבוררים (=בית דין לממונות) ישכילו אם יזהו תוך כדי הדיונים והבירורים, שאלות הלכתיות, שעלולות להיות מסופקות או שנויות במחלוקת, בין בקרב הדיינים, ובין עם באי כוח בעלי הדין, שיפנו השאלה או השאלות לחכמי הלכה שהם מומחים בדיני ממונות בכלל, או באותו תחום נשוא הדיונים בפרט, ויקבלו חוות דעתו, ילמדו אותה ויפנימו אותה( עיין הלכה פסוקה, שם, אות כב), ויפסקו על פיה, וכך יחסכו הליכי ערעור.

אמנם קיימת אפשרות שתמיד יימצאו בעלי דין טרחניים, שלא יקבלו את הפסק, גם לאחר הליכי האיבעיה, או השאלה, אבל אלה, קרוב לוודאי יידחו במהרה, ע"י ביהמ"ש, או ע"י ערכאת ערעור.

זאת ועוד, ניתן לצמצם אפשרות של טרחנות בהליך השיפוטי ע"י יידוע בעלי הדין, שהגשת ערעור גם לאחר הליכי האיבעיה, או השאלה במידה ויכשל, תגרור חיוב בהוצאות.

סיכום

אכן בית הדין לממונות כמו כל מוסד לבוררות נקלע למציאות מורכבת, ומסורבלת, ע"י אפשרות ביטול הפסק, וע"י אפשרות הגשת ערעור כנגד פסה"ד. דבר שהוא מנוגד למהותו של הליך הבוררות, שאמור להיות יעיל ומהיר. וגם מנוגד לבית הדין לממונות, כמוסד שדן לפי המשפט העברי.אולם אם הצעתנו תתקבל ,שדיני בתי הדין לממונות ישתמשו באופן מושכל במוסד האיבעיה ובמוסד השאלה, הרי שבית הדין לממונות יהיה מוסד יעיל, ואפילו יותר ממוסד בוררות, שפועל שלא על פי המשפט העברי. ואשר קיים בו רק מוסד האיבעיה, ולא מוסד השאלה.

הערות:
1. על טועה בדבר משנה, ועל טועה בשיקול הדעת, עיין סנהדרין, לג, א. ופירוש המשנה להרמביים, בכורות, ד, ד. עיין שם היטב בדברי הרמב"ם, שלא נחשב לטועה בשיקול הדעת, רק דיין שהוראתו מנוגדת למנהג המעשי שהתפשט. שאם אין דעתו מנוגדת למנהג שהתפשט, פסק הדין שלו מחייב.

פורסם לראשונה בעלון שו"ת ועוד - לשכת עו"ד בישראל מחוז תל אביב והמרכז

תאריך: 
02/08/18 כ' אב התשע"ח
x

Audio Playlist