אכילת פירות בסעודה
נאמר בגמרא בדף מא עמוד ב':
איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם וכן אמר רב נחמן טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד ופליגא דר' חייא דא"ר חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקים אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם
לפי הכלל שנמסר מהגאונים כאשר נאמר בגמרא "ופליגא" יצאו הנפלגים מהלכה ולכן נדחו דברי רב הונא ורב ששת.
אולם רבינו בהלכות ברכות פרק ד' הלכה יא' פסק להלכה את דברי רב פפא ולא את דברי ר' חייא:
יא דְּבָרִים הַבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעוֹדָה, וְהֶם מֵחֲמַת הַסְּעוֹדָה--אֵינָן צְרִיכִין בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם, וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם; אֵלָא בִּרְכַת הַמּוֹצִיא שֶׁבַּתְּחִלָּה, וּבִרְכַת הַמָּזוֹן שֶׁבַּסּוֹף, פּוֹטְרִין הַכֹּל, שֶׁהַכֹּל טְפֵלָה לַסְּעוֹדָה. וּדְבָרִים שְׁאֵינָן מֵחֲמַת הַסְּעוֹדָה, שֶׁבָּאוּ בְּתוֹךְ הַסְּעוֹדָה--טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם, וְאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם. וּדְבָרִים הַבָּאִים לְאַחַר הַסְּעוֹדָה, בֵּין מֵחֲמַת הַסְּעוֹדָה בֵּין שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעוֹדָה--טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם, וּלְאַחֲרֵיהֶם.
העולה מדברי רבינו:
- דברים שדרכם לאכול בסעודה, כגון אורז, בשר דגים וכדומה, אזי אפילו אם אוכלם ללא פת, נפטרים במוציא ובברכת המזון.
- דברים שאוכלם בסעודה אולם אינם באים מחמת הסעודה (כגון פירות), צריך לברך לפניהם (אינם נפטרים במוציא) אולם אין צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה (נפטרים בברכת המזון).
- דברים שבאים לאחר הסעודה, אזי בין אם הם באים מחמת הסעודה (בשר, דגים) ובין אם אינם באים מחמת הסעודה (פירות, קינוח וכדומה) מברך לפניהם ולאחריהם ברכה אחרונה, לפני ברכת המזון. לאחר הסעודה פירושו שסיימו לאכול את הסעודה אפילו אם לא פינו את השולחן ואת הפת.
כתב הטור בסימן קע"ז:
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: יש להסתפק במי שקובע סעודתו על הפירות, אם אכל מהן תחילה מעט בלא פת, אם יש לברך עליהם, וסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידיה הוו השתא באין מחמת הסעודה, דכיון שעיקר סעודתו סומך עליהם, פת פוטרן אפילו אם אוכל מהם מעט בלא פת. אבל כשמביאין לו פירות באמצע סעודה ואין עיקר הסעודה עליהן, אף על פי שמלפת בהם הפת, אם אוכל מהם תחילה מעט בלא פת צריך לברך עליהם.
כלומר, לדעת הרא"ש:
- אם אדם קובע סעודתו על פירות באופן שאוכל מהם עם הפת, הרי הפירות נחשבים כבאים מחמת הסעודה ואף אם אוכלם אח"כ ללא פת, אין מברך עליהם.
- אולם, יש להסתפק אם קובע סעודתו על פירות ואוכלם בתחילה ללא פת, האם הם נחשבים כבאים מחמת הסעודה או שמאחר ואין דרך בני אדם לקבוע סעודה על פת, צריך לברך עליהם.
ופסק מרן בשולחן ערוך בסימן קע"ז סעיף א':
ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות. (ועיין לעיל סימן קס"ח סעיף ח') אם אוכל אותם בלא פת טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן דלאו מעיקר סעודה הם ואינם טעונים ברכה לאחריהם דכיון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתם ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם פת) ובסוף אכל עמהם פת אפילו אם בינתים אכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה אף לפניהם.
כלומר, אם אוכל בסעודה פירות ללא פת, צריך לברך לפניהם ואם אכלם עם הפת (כלומר קבע סעודתו על הפירות), אם אוכלם לבד ללא פת לאחר מכן, אין צריך לברך עליהם.
וכתב מרן בסעיף ג':
ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה ואפילו אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם ויש חולקין ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת ואז אפילו אם אחר כך יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל.
לדעת מרן, אם אדם אוכל פירות לפני המוציא (כמנהגנו לאכול ג'עלי לפני המוציא), יש ספק אם יש לברך עליהם ברכה אחרונה או שהם נחשבים כבאים בתוך הסעודה, ולכן לא יאכל פירות כזית ומעלה, לפני המוציא.
אולם מנהגנו הוא לאכול פירות לפני המוציא בסעודות שבת ויום טוב (לאחר הקידוש) מבלי לברך עליהם ברכה אחרונה. והשאלה, מה המקור ההלכתי של מנהגנו?
כתב רבינו בהלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה ב':
מַתְחִיל וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וְלוֹקֵחַ יָרָק וּמְטַבֵּל אוֹתוֹ בַּחֲרֹסֶת, וְאוֹכֵל כַּזַּיִת, הוּא וְכָל הַמְּסֻבִּין עִמּוֹ--כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֵין פָּחוּת מִכַּזַּיִת. וְאַחַר כָּךְ עוֹקְרִין אֶת הַשֻּׁלְחָן, מִלִּפְנֵי קוֹרֶא הַהַגָּדָה לְבַדּוֹ;
כלומר, משמע מדברי רבינו שלא מברך ברכה אחרונה על הירק בתחילת ההגדה (כרפס), וזה בניגוד לדעת רס"ג כפי שהובא בדברי מארי בהערה ד':
העולה מדברי מארי:
- לדעת רבינו אין לברך ברכה אחרונה על הכרפס.
- רבינו בצעירותו סבר כדעת רס"ג שההגדה מהווה היסח הדעת ולכן עליו לברך ברכה אחרונה על הכרפס, אולם חזר בו בהלכה שאין לברך ברכה אחרונה.
- אכילת פירות או ירקות לפני המוציא נחשבים כדברים שבאים מחמת הסעודה מאחר ומטרתם לפתוח את התאבון ולכן אין לברך עליהם ברכה אחרונה אלא הם נפטרים בברכת המזון.
- הראיה שאין לברך ברכה אחרונה על הכרפס היא שאין אנו מברכים על המרור בורא פרי אדמה כי הוא נפטר בברכת אדמה של הכרפס (וברור שאם היה מברך ברכה אחרונה על הכרפס, אין הברכה של הכרפס פוטרת את המרור). ולא ניתן לומר שהמרור היה נפטר בברכת המוציא של המצה מהסיבה שהוא טפל לסעודה, כי הוא אינו טפל לסעודה אלא הוא בא כמצווה בפני עצמו ולכן לולא ברכת אדמה של הכרפס היינו צריכים לברך עליו אדמה. אולם יש קושי גדול על דברי מארי כי הרי אכילת קרבן הפסח היא מצווה ואין מברכים על הבשר ברכת "שהכל" למרות שלא ברכנו ברכת שהכל לפני, ואין הבשר נפטר בברכת המוציא לפי סברת מארי כי הוא מצווה בפני עצמו.
יש להבהיר שרבינו בצעירותו סבר שיש לברך על הכרפס ברכה אחרונה מאחר שההגדה מהווה הפסק, אולם בסעודה רגילה שאין בה הגדה, גם רבינו סבר שאין לברך ברכה אחרונה על אכילת פירות לפני המוציא.
והראיה לכך היא יין הקידוש בשבת וביום טוב, שעל אף שהמקדש שותה רביעית, לא מברך ברכה אחרונה מאחר והוא נפטר בברכת המזון למרות ששותה את היין לפני המוציא.
אולם רבינו חזר בו בזקנותו שיש לחלק בגדר של הסח הדעת בין דיני נטילת ידים לבין דיני ברכות, שההגדה מהווה היסח הדעת לגבי נטילת ידים, ולכן נוטל ידיו שוב בברכה לאחר ההגדה לפני המוציא, אולם אין ההגדה מהווה היסח הדעת לגבי דיני ברכות ולכן אין לברך ברכה אחרונה על הכרפס אלא הוא נפטר בברכת המזון.
לעניין הגדרת היסח הדעת
כתב רבינו בהלכות ברכות פרק ו' הלכה י"ח:
נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחְרִית, וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן לְכָל הַיּוֹם, וְאֵינוּ צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו, לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה: וְהוּא, שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן; אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן, צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו בְּכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ נְטִילָה.
ומארי בהערה נד' מסתפק בגדר היסח הדעת לדעת רבינו:
לכל מצווה יש הגדרת היסח הדעת שונה. אינה דומה היסח הדעת לגבי תפילין להיסח הדעת לנטילה או לברכות.
עשיית עבודה אינה מהווה היסח הדעת לתפילין, ולגבי נטילת ידים הגדרת היסח הדעת היא האם האדם זוכר שהוא נטל ידיו ואין צריך לשומרם מלכלוך וכדומה.
והשאלה היא מדוע ההגדה מהווה היסח הדעת? לדעת הרב בליל הסדר אשר מסודר כחטיבות נפרדות, הרי שבתודעה שלנו אין האכילה של הכרפס מהווה כאכילה של המצה והמרור אלא אנו מחלקים זאת לאכילות נפרדות וממילא זה מהווה היסח הדעת לגבי נטילת ידיים שנטל על המרור.
ולכן רבינו בצעירותו סבר שההגדה מהווה היסח הדעת לברכות כי היא חטיבה נפרדת שמסתיימת בכוס שני, אולם בהלכה חזר בו רבינו וסבר לגבי ברכות, אין ההגדה מהווה היסח הדעת כי נשמרת הקביעות שלו בשולחן כשם שאין מברכים ברכה אחרונה על כוס ראשון ושני.
סיכום השיעור מתוך 'כולל יום השישי' נערך ע"י ר' ערן חבשוש