דיני מצוות חג הפורים

דיני משלוח מנות:

כתב רבינו בהלכות מגילה פרק ב':

יז  וְכֵן חַיָּב לִשְׁלֹחַ שְׁתֵּי מָנוֹת שֶׁלְּבָשָׂר, אוֹ שֶׁלְּמִינֵי תַּבְשִׁיל, אוֹ שְׁנֵי מִינֵי אֹכָלִין--לַחֲבֵרוֹ:  שֶׁנֶּאֱמָר "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר ט,יט; אסתר ט,כב)--שְׁתֵּי מָנוֹת, לְאָדָם אֶחָד.  וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹחַ לָרֵעִים, מְשֻׁבָּח.  וְאִם אֵין לוֹ, מַחְלִיף עִם חֲבֵרוֹ--זֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעוֹדָתוֹ וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעוֹדָתוֹ, כְּדֵי לְקַיַּם "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ".

מסביר מארי, שמדברי רבינו עולה שלא ניתן לתת יין או משקה אחר כמשלוח מנות מאחר ורבינו כתב "בשר, או שלמיני תבשיל או שני מיני אוכלין". כלומר דווקא מין מאכל.

כתב מהרי"ץ בתשובה שאם אדם שלח משלוח מנות ונגנב או אבד לפני שהגיע לחברו, הרי זה לא יצא ידי חובה, מאחר שטעם מצוות משלוח מנות הוא להרבות בשמחה ואם חברו לא קיבל הרי שלא שמח ולכן השולח לא יצא ידי חובה (זאת לומדים ממה שכתב הרמ"א שלא שולחים מנות לאבל כדי לא להרבות לו בשמחה).

מקור דברי רבנו שיין לא יוצא ידי חובה ביין עבור משלוח מנות הוא ממעשה המובא בבבלי ובירושלמי:

נאמר בתלמוד הבבלי בדף ז:

רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

ברבינו חננאל מופיעה גירסה שונה כפי המובא בירושלמי:

ר' יודן נשייא שלח לרבי הושעיה רבה חדא עטם וחד לגין דחמר שלח וא"ל קיימת בנו (אסתר ט) ומתנות לאביונים חזר ושלח ליה חד עיגל וחד גרב דחמר שלח וא"ל קיימת בנו (שם) ומשלוח מנות איש לרעהו. 

כלומר העולה מדברי הירושלמי שרק לאחר שנתן לו מנה שניה של בשר יצא ידי חובת משלוח מנות על אף שבנתינה הראשונה נתן גם יין. יוצא איפוא שיין לא נכלל במנות שאדם נותן לחברו כמשלוח מנות.

• לכתחילה אדם צריך לשלוח משלוח מנות שמתאים למקבל הן ברמה הכשרותית והן בפן הבריאותי, אולם בדיעבד יוצא ידי חובה, כי גם אם מבחינה בריאותית זה לא מתאים למקבל זה יתאים לבני ביתו. כמו כן אם מבחינה כשרותית זה לא מתאים למקבל (כי הוא מקפיד על מהדרין), הרי הוא יכול לשלוח את המנות אדם אחר.
• שיעור משלוח מנות הוא כדי מנה הראויה להתכבד (שיעור מינימלי של ביצה).
• אין אדם יוצא ידי חובתו במתן משלוח מנות בליל פורים.
• אין יוצאים במתן משלוח מנות לבני משפחה אחרים הסכומים על אותו שולחן.
• צריך לתת משלוח מנות באופן שיהיה לפחות משלוח אחד לכל בני הבית הבוגרים מעל גיל מצוות (כולל האשה והבנות).
   

מתנות אביונים:

• נתינה ל-2 בני אדם הסמוכים על אותו שולחן כגון בעל ואשתו או אב ובן - יוצא ידי חובת מתנות לאביונים.
• עני הוא מי שהכנסתו לא מספיקה לו לכלכלת בני משפחתו לשנה.
• מחילת חוב לעני אינה נכללת כמתנות לאביונים כי צריך נתינה בפועל.

שמחה בפורים

נאמר בגמרא בדף ז עמוד ב':

אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא

רבינו כתב בהלכות מגילה פרק ב' הלכה טז:

כֵּיצַד חוֹבַת סְעוֹדָה זוֹ--שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וִיתַקַּן סְעוֹדָה נָאָה, כְּפִי אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ; וְשׁוֹתֶה יַיִן, עַד שֶׁיִּשְׁתַּכַּר וְיֵרָדֵם בְּשִׁכְרוּת.

רבינו לא כלל את מה שנאמר בגמרא "עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" ולכן מארי מסביר שכוונת רבינו שאדם ישתה יין יותר מהרגלו וכך מהשילוב של האכילה ושתיית היין, יירדם בסעודה .

והשאלה איך רבינו יסביר את הסיפור בגמרא עם רבא ורבי זירא? ניתן להסביר שבסעודה רבא נתן לרבי זירא לשתות יתר על המידה ורבי זירא שתה והשתכר, ומבחינתו של רבי זירא איבוד הדעת שקולה כמיתה. לאחר מכן רבא השכיב את רבי זירא לישון והשינה החייתה אותו מהשכרות. לשנה אחרי כן רבא הזמין שוב את רבי זירא אולם רבי זירא סרב כי רבא כל הזמן בוחן אותו ומוסיף לו יין וזה עלול לגרום לו למכשול.

בשולחן ערוך סימן תרצ"ה:

חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי:

הגה: ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

מרן נוטה יותר לדעה שאדם אכן צריך להשתכר אולם הרמ"א ממתן ונוטה לדעת רבינו שרק צריך לשתות יותר ממה שהוא רגיל.

איסור ההשתכרות מובא במספר מקומות:

הלכות תפילה – יש איסור להתפלל כששתה רביעית יין (הלכות תפילה פרק ד'):

יז  שִׁכּוֹר--אַל יִתְפַּלַּל, מִפְּנֵי שְׁאֵין לוֹ כַּוָּנָה; וְאִם הִתְפַּלַּל, תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה--לְפִיכָּךְ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל, כְּשֶׁיִּתְרוֹנֵן מִשִּׁכְרוּתוֹ.  שָׁתוּי, אַל יִתְפַּלַּל; וְאִם הִתְפַּלַּל, תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה.  אֵיזֶה הוּא שִׁכּוֹר, וְאֵיזֶה הוּא שָׁתוּי--שִׁכּוֹר, זֶה שְׁאֵינוּ יָכוֹל לְדַבַּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁתוּי, שֶׁיָּכוֹל לְדַבַּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֵינוּ מִשְׁתַּבֵּשׁ.  אַף עַל פִּי כֵן, הוֹאִיל וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן--לֹא יִתְפַּלַּל, עַד שֶׁיָּסוּר יֵינוֹ מֵעָלָיו.

הלכות ביאת המקדש – אסור כהן ששתה רביעית להיכנס למקדש (הלכות ביאת המקדש פרק א'):

א  כָּל כּוֹהֵן הַכָּשֵׁר לָעֲבוֹדָה--אִם שָׁתָה יַיִן, אָסוּר לוֹ לְהִכָּנֵס מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים; וְאִם נִכְנַס וְעָבַד, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה, וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמָר "וְלֹא תָמֻתוּ" (ויקרא י,ט):  וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן חַי בְּבַת אַחַת, מִיַּיִן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם; אֲבָל אִם שָׁתָה פָּחוּת מֵרְבִיעִית יַיִן, אוֹ שָׁתָה רְבִיעִית וְהִפְסִיק בָּהּ, אוֹ מְזָגָהּ בַּמַּיִם, אוֹ שֶׁשָּׁתָה יַיִן מִגִּתּוֹ בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים, אַפִלּוּ יָתֵר מֵרְבִיעִית--פָּטוּר, וְאֵינוּ מְחַלֵּל עֲבוֹדָה.

ב  שָׁתָה יָתֵר מֵרְבִיעִית מִן הַיַּיִן--אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מָזוּג, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִפְסִיק וְשָׁתָה מְעַט מְעַט--חַיָּב מִיתָה, וּפוֹסֵל הָעֲבוֹדָה.

וכן אסור לאדם להורות הלכה אם שתה רביעית:

ד  [ג] וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לַכּוֹהֵן לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַשִּׁכְרוּת, כָּךְ אָסוּר לְכָל אָדָם בֵּין כּוֹהֵן בֵּין יִשְׂרָאֵל לְהוֹרוֹת כִּשְׁהוּא שָׁתוּי; אַפִלּוּ אָכַל תְּמָרִים אוֹ שָׁתָה חָלָב, וְנִשְׁתַּבְּשָׁה דַּעְתּוֹ מְעַט--אַל יוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמָר "וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא י,יא).  וְאִם הוֹרָה בְּדָבָר שְׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁיֵּדְעוּהוּ הצַּדּוּקִיִּים--מֻתָּר:  כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה שֶׁהַשֶּׁרֶץ טָמֵא, וְהַצְּפַרְדֵּעַ טָהוֹר, וְהַדָּם אָסוּר, וְכַיּוֹצֶא בְּזֶה.

ה  [ד] וּמֻתָּר לַשִּׁכּוֹר לְלַמַּד תּוֹרָה, וְאַפִלּוּ הֲלָכוֹת וּמִדְרָשׁוֹת--וְהוּא, שֶׁלֹּא יוֹרֶה.  וְאִם הָיָה חָכָם קָבוּעַ לַהוֹרָאָה--לֹא יְלַמַּד, שֶׁלִּמּוּדוֹ הוֹרָאָה הִיא.

וכן בהלכות יום טוב – פרק ו':

יט  [כ] כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל, לֹא יִמָּשֵׁךְ בַּיַּיִן וּבַשְּׂחוֹק וּבְקַלּוּת רֹאשׁ וְיֹאמַר שֶׁכָּל שֶׁיּוֹסִיף בְּזֶה יַרְבֶּה בַּמִּצְוָה, שֶׁהַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק הַרְבֶּה וְקַלּוּת הָרֹאשׁ, אֵינָהּ שִׂמְחָה אֵלָא הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת.  וְלֹא נִצְטַוִּינוּ עַל הַהוֹלֵלוּת וְהַסִּכְלוּת, אֵלָא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמָר "תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח,מז), הַא לָמַדְתָּ שֶׁהָעֲבוֹדָה בְּשִׂמְחָה.  וְאֵי אִפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת ה'--לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת.

וכן בהלכות דעות פרק ה':

ה  [ג] כְּשֶׁהֶחָכָם שׁוֹתֶה יַיִן, אֵינוּ שׁוֹתֶה אֵלָא כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו.  וְכָל הַמִּשְׁתַּכֵּר, הֲרֵי זֶה חוֹטֶא וּמְגֻנֶּה וּמַפְסִיד חָכְמָתוֹ; וְאִם מִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם.  וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת בַּצָּהֳרַיִם וְאַפִלּוּ מְעַט, אֵלָא אִם הָיָה בִּכְלַל הָאֲכִילָה, שֶׁהַשְּׁתִיָּה שֶׁבִּכְלַל הָאֲכִילָה אֵינָהּ מְשַׁכֶּרֶת, וְאֵין נִזְהָרִין אֵלָא מִיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.

אולם, על אף שאדם שיכור אינו בדעתו הרי הוא חייב על נזקים שהוא עושה, שכך פסק רבינו בהלכות חובל ומזיק פרק א':

י  [יא] אדם מועד לעולם--בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, בין שיכור:  אם חבל בחברו, או הזיק ממון חברו--משלם מן היפה שבנכסיו.

הסיבה לכך היא  כי אדם מועד לעולם מאחר שהוא הכניס עצמו למצב שכרות.

בנוגע לברכת המזון, ברור שאדם שהוא שיכור אינו יכול לברך כי אינו בדעתו ומצוות שהם באמירה צריכות כוונה (במקרה שלנו כוונה לברך), אולם אדם שהוא בדגר של שתוי כלומר ששתה מרביעית ומעלה, אך לא הגיע לכלל שכרות יכול לברך, והראיה היא ליל הסדר שאנו מברכים ברכת המזון לאחר ששתינו יותר מרביעית.

ולכן בסעטדת פורים על האדם לברך לפני שיירדם שמא יעבור זמן ברכת המזון וישכח לברך.

לסיכום, כפי שראינו לעיל, כוונת הרמב"ם (כפי שמובא גם במאירי) שאדם ישתה יותר מהרגלו עד שבשילוב של היין והאכילה יירדם.

סיכום שיעור אשר הועבר בכולל ‏יום שישי י"ב אדר תשע"ז