דין מכירת חמץ לדעת הרמב"ם

נאמר במסכת פסחים גף יג' עמוד א':

ואף ר' סבר להא דרב נחמן, דאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברי' והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי שעה ראשונה אמר לו המתן שניה אמר לו המתן שלישית אמר לו המתן רביעית אמר לו המתן חמישית א"ל צא ומוכרה בשוק (לפני שהחמץ ייאסר בהנאה) מאי לאו לנכרים כרבי יהודה? אמר רב יוסף לא לישראל כרבי מאיר (כגון להאכיל לבהמותיו). אמר ליה אביי אי לישראל נישקלי' לנפשיה (יכול לקחת לעצמו)? משום חשדא, דתניא: דגבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר (במדבר לב, כב) והייתם נקיים מה' ומישראל.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות שאלה ופיקדון פרק ז':

ג  הַמַּפְקִיד חָמֵץ אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְהִגִּיעַ הַפֶּסַח--הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ, עַד שָׁעָה חֲמִישִׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר; יוֹצֶא וּמוֹכְרוֹ בַּשּׁוּק לְשָׁעָתוֹ, מִשּׁוֹם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים.  וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַפִּקְדוֹנוֹת, שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶן, אַף עַל פִּי שְׁהוּא יוֹדֵעַ בַּוַּדַּאי שֶׁיּוּזְלוּ בִּזְמָן פְּלוֹנִי, אוֹ יֶאֱנֹס אוֹתָם הַמֶּלֶךְ:  שֶׁמֶּא יָבוֹאוּ בַּעְלֵיהֶן מִקֹּדֶם, וְיִטְּלוּ מְמוֹנָם.

כלומר כאשר יש חשש להפסד הפיקדון, רשאי השומר למכור את הפיקדון מכירה אמיתית משום השב אבדה לבעלים.

נאמר במשנה מסכת פסחים דף כא' עמוד א':

מתני' בכל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה (ג)וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:

 

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

משנה זו היא לרבן גמליאל שקדמה לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש, וכאן אמר כל שעה שהכהן אוכל תרומה מותר ישראל להאכיל לבהמה. וזה נכון כלומר שמותר לו ליהנות בחמץ בשעה חמישית אע"פ שהוא עצמו אינו אוכל כמו שביארנו. ואמרו לבהמה לחיה ולעופות, כדי לכלול כל מיני הבעלי חיים לכל שינויי טבעם באכילה, לפי שיש מהן מצניע מה שנשאר לו ומהן שמפזרו וכיוצא בזה. ומה שייחד ומוכרו לנכרי, לפי שבית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח, לפיכך השמיעך שדבר זה דחוי. ור"ל באמרו מותר בהנאתו, שאם שרף את החמץ קודם זמן הביעור מותר לו ליהנות בגחליו, ובפחמין שלו בפסח. ואמרו עבר זמנו אסור בהנאתו, אפילו בשעה ששית שהיא מדרבנן והרי הוא אסור בהנאה כשאר אסורי הנאה דאוריתא, אפילו אם קדש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושיו, ואפילו היה אותו החמץ ג"כ מדרבנן כגון חטים שנבללו או קמח שנרטב וכיוצא בהן. ואמרו לא יסיק בו תנור וכירים, כלומר אם שרפו בזמנו לא יסיק בו תנור בשעת שריפתו שהרי הוא נהנה באותו הביעור וזה אסור. ושם הפתיתין פירורין, ופירוש מפרר פותת. ואין הלכה כר' יהודה. ואם היה לחם החמץ יבש אסור לו לזרקו לנהרות עד שיפררנו הרבה ולפי חוזק יבשותו מוסיף לפרר חלקיו כדי שיאבד מהר.

 

נאמר בגמרא בדף כא' עמוד א':

פשיטא? לאפוקי מהאי תנא דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם פסח (ופירש רש"י: שיבוא הפסח דקסברי מצוה עליו לבערו מן העולם ולא שיהא קיים) וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור.

מהמשנה והגמרא לעיל אנו למדים על אפשרות למכירה אמיתית פיזית לגוי כדי שהאדם לא יעבור על בל ייראה ובל יימצא.  אלא שב"ש סייגו את היתר מכירת חמץ לגוי בע"פ, רק למצב בו הגוי יגמור אותו חמץ שאם לא כן, אסור למכור חמץ אלא יבערנו.

 נאמר בירושלמי פסחים פרק ב' משנה ב':

ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכר לעכו"ם או נותנו לו מתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו מתנה גמורה.  אומ' הוא ישראל לעכו"ם עד שאת לוקח במנה בוא וקח לך במאתים עד שאת לוקח לך מעכו"ם בוא וקח לך מישראל שמא אצטריך ואקח ממך אחר הפסח. 

וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' הלכות חמץ ומצה:

ו  יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְהָיָה הֶחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית--הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי, אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה; וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח, וּבִלְבָד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה.

ז  אוֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי, עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם, עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל--שֶׁמֶּא אֶצְרֹךְ וְאֶקַּח מִמָּךְ אַחַר הַפֶּסַח.  אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ, עַל תְּנָאי; וְאִם עָשָׂה כֵּן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא.

הרמב"ם הוסיף על לשון התוספתא שלא יבצע את המכירה או את המתנה על תנאי, כלומר שלא תהיה התחייבות נגדית של ישראל לקנות ממנו חזרה.

ולא בכדי הרמב"ם הוסיף תורה זו, כדי להבטיח שמכירת חמץ לגוי תהא מכירה אמתית.

 מכל המקורות לעיל אנו למדים שעל מנת שלא לעבור על בל ייראה ובל יימצא, צריכה להיות מכירה אמיתית והעברה פיזית של החמץ לרשותו של הגוי.

בארצות אשכנז הייתה מציאות שהיו ליהודים חביות רבות של יין שיכר חמץ בערב פסח, כי עסקו במכירת יי"ש והיה צורך למצוא לגביו פתרון כדי לא לעבור על בל ייראה ובל יימצא. ולכן הם המציאו מכירת חמץ שהיא יותר על הנייר ולא מכירה אמתית ממשית, ולכן הדבר האמיתי ליהודים יראי שמים שאינם עוסקים במסחר ויכולים לתכנן את התנהלותם, ידאגו לכלות פיזית את החמץ עד פסח או למכור אותו מכירה אמיתית.

 

סיכם שיעור אשר הועבר בכולל ‏יום שישי ט"ו אדר ב תשע"ט

תגיות: 
תאריך: 
21/03/20 כ"ה אדר התש"פ
x

Audio Playlist