א. דבר שדרך לטבלו במשקה ולאכלו בדרך טיבול. ולא כשמזלפים משקה על הדבר הנאכל ולא כששוטפים אותו.
ב. כי חמירתא סכנתא מאיסורא, ואפילו החשש הקטן. וכן שכל תקנה של חז"ל מחייבת גם כשכבר בטל טעם התקנה, עד שבית דין גדול יבטל התקנה.
ג. לפי מרן השו"ע, או"ח, קסד, א, הסחת הדעת היא גורמת שלא ישמר ידיו מפני הטינופת.
אבל מהרי"ק הסביר ששיטת הרמב"ם היא רק הסחת הדעת. שאפילו ידיו עם כפפות, אם הסיח דעתו מהן, כבר לא יוכל לסמוך על אותה נטילה.
אבל מהרי"ק מודה שלא הוברר לנו מהו גדר הסחת הדעת. וכמה זמן נחשב להסחת הדעת.

ומפאת ספק זה, לכתחילה נוהגים למעשה לפי הלכה זו, רק בשעת הדוחק. אף שלפי רבינו, ולפי מרן יש לסמוך על הלכה זו גם לא בשעת הדוחק.