לגבי המנהג בתימן, חוץ משרעב, נהגו לקצור את החטים בחצות, כשכבר התייבש הטל. ודשים. ובוררים את החטים, כדי להשליך המבוקעות. ומניחים את החטים, בין עלים שנקראים חרמל, ועלים אלו גורמים לחטים להשיר קלפיתם, כדי שיהיו הקמח לבן ונקי. שואבים מים בין השמשות. ומניחים את הכד כשהוא מוכסר במרתף עד אור הבוקר. וטוחנים את החטים וממתינים עד שידוכו. אח"כ לשים את הבצק. שמים מים כפי הצורך וללא מגבלות. הנשים הן מיומנות וצדיקות והן לשות את הבצק בלי הגבלה של הי' דקות, אלא כל הזמן מתעסקות בבצק. וכל הזמן הן מנקות את ידיהן בכלי סמוך להן ואופות בתנור חם ביותר בשרעב לא היו דגנים כל השנה. ורק לכבוד פסח הלכו למרחקים וקנו מן הגויים חטים מן השוק ומהם עשו את המצווה למצה. הם לא השתמשו בחרמל, והגברים התעסקו במצווה זו, ותוך כדי כך הגברים אמרו את ההלל. וגם זו נחשב מצה שמורה. הם השתמשו במים שלנו רק למצוות מצה. יהודי צנעא לא השתמשו במים שלנו לכל הימים חוץ מהלילה הראשון. אך בפועל המים נחשבו מים שנו. כי בכל בית היתה באר, והיה מקום מאגר מים שהכינו אותו תמיד.