כלל יהא נקוט בידינו לגבי הלכות שיש בהן מחלוקת הפוסקים, ואשר טרם הוכרעו ע"י הסנהדרין, כמו מחלוקת ב"ש וב"ה, לפני שהוכרעה ההלכה, אסור למארח להכשיל את האורח באופן שיעבור על שיטתו ההלכתית של האורח. כי ב"ש וב"ה לא נמנעו אלו מאלו, כי היו מודיעים זה לזה. וכן בחולין, קיא, ב, אמר רב כשהודיעו לו ששמואל האכיל אותו דבר שאסור לו, לפי שיטתו ההלכתית ייחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דטיספי לי מידי דלא סבירא לי. וכבר דן באריכות בשאלה ז של אורח ומארח שנוהגים במנהגים שונים במאכלות אסורות, שו"ת המהרל ב"ח, קכא. ואסר על המארח להכשיל את האורח. ודן באריכות להתיר עניין הכלים כי אפשר למנוע אירוח ואי אפשר שלכל אירוח יצטרכו כלים חדשים. ולכן מארח לא יכול לכבד את האורח במזון שאנחנו לפי כשרות האורח. אלא אם ברצונו לכבדו, להכין לו אוכל לפי הכשרות שעל פיה האורח נוהג. ובאמת שמראה הפנים, על הירושלמי, תרומות, י, ב, כתב שרב חזי בו מאיסורו את מי דתרי, ולכן שמואל נתן לו מי דתרי. ועיין חידושי חת"ס על פסחים, עו, ב, שהתקשה כיצד שמואל האכיל, פעמיים, את רב בניגוד לדעת רב. בירושלמי - מי דתרי. ובחולין - דגים שעלו בקערה והאריך להוכיח, כיצד שמואל חשב שרב חזר בו מאיסור נותן טעם כי נותן טעם, וכשנודע לו שלא חזר בו, הדין שכבר חזר בו מעניין מי דתרי. אבל בין כך ובין כך מארח אינו מאכיל אורח, דבר האסור לאורח. ובהזדמנות הנני חוזר על פסק הלכה שהוריתי לפני זמן רב שחובה על הישיבות להאכיל את תלמידיהן או כל כשר לכל תלמידיהם, לרבות חליטה ליוצאי תימן. לא מיבעיא אם נאמר שיש לישיבות דין מארח ולתלמידים דין אורח. וכמה שהישיבות אינן של ראשי אלא של התלמידים. וההנהלה היא השליח של התלמידים להאכילם כשר. כל אחד לפי מנהג אבותיו.