לצערנו, טרם זכינו לחידוש הסנהדרין כדי שתכריע את המחלוקות בענייני הלכה ואמונה. ולכן עלינו לנהוג לפי כללים שנתנו לנו חכמים:
א.לגבי מורה הוראה - הוא צריך להכריע לפי הראיות התלמודיות בלא לחלק בין גאונים בין ראשונים בין אחרונים. זו דעתו של הרמב"ם. גם בכל זה חלקו עליו ואמרו שהילכתא כבתראי, והיו שהסבירו כלל זה לפי המשל גמד וענק.
ב. כשאין למורה ההוראה יכולת להכריע, קבעו חכמים שבספק של תורה יש להחמיר, ובספק של דרבנן יש להקל.
ג. ולמי שאינו מורה הוראה ינהג לפי רבותיו. ואם הוא ואבותיו לומדים מספר פסקים של גדול מגדולי הפוסקים, כמו הרמב"ם, הוא רבם. ואם לומדים בשו"ע, הוא רבם.
ד. בימינו גם מורי ההוראה נמנעים מלהכריע המחלוקות כאמור בסעיפים א - ב, ופוסקים לכל קהילה לפי מנהגיה. בימינו לפי הרמב"ם, והספרדים לפי מחבר השו"ע. והאשכנזים לפי הרמ"א. ובשאלות חדשניות יש נוהגים להתחשב ברוב הפוסקים (אף שאין לזה דין רוב ממש, כי אין משא ומתן בין בעלי הדעות החלוקות), או לחומרא, כלומר לחוש לכל חומרא (אף שקשה לחוש לכל חומרא, ויש שאסור לחוש לכל חומרא, ואפילו הוא בבחינת כסילות כמבואר בגמרא עירובין).
ה. מחבר השו"ע מרן ר"י קארו חשב שע"י השו"ע הוא יאחד בין כל הקהילות, אבל הרמ"א לא קיבל שיטתו זו. והשיבו בשו"ע, כדי לשמר מנהגי האשכנזים. ומהרי"ץ למד מהם, שיש לשמר מנהגי תימן. עד יבוא מורה צדק. ואין כאן עניין של הבדלים, ח"ו, או קנאות, אלא שימור מורשת אבות, עד שיבוא מורה צדק ויורה הלכה אחת לכולם.