רק כשאחד קורא הצריכו חכמים שחזן יעמוד עמו בשעה שהוא קורא. רמב"ם, תפילה, יב, ז, עפ"י התוספתא, מגילה, כא. וטעם דין זה כפי שאמרו בירושלמי, מגילה, ד, א, כדי להידמות למתן תורה. כשם שבמתן תורה, התורה ניתנה ע"י סרסור (משה רבינו) לעם. כך בשעת קריאת התורה (שהיא כמעמד הר סיני), ע"י סרסור, שהקורא הוא כמשה רבינו. והחזן כמו העם. ולכן כשאין קורא, כי טרם התחילו לקרוא, אין צורך שהגולל יעמוד ליד הס"ת, עד שהקורא יגיע לס"ת, שלא מדין כבוד הספר תורה נגעו בדבר. וכך נהגו אבותינו שהגולל גמר לגלול ושב למקומו. ומכאן מוסר השכל לגבי העולה לתורה שניתנה לו הזדמנות לתת תורה לישראל כמשה רבינו, ולכן עליו להתכונן שידע לקרוא בתורה. אבל משנתרבו הבלתי יודעים לקרוא בתורא, ויש אחד שקורא לכולם, נוצר מצב שיש שלושה ליד הס"ת: החזן, העולה והקורא. ואז ניתנו טעם למנהג חדש זה, שהקורא הוא כמשה רבינו. והעלה הוא העם מקבל התורה, והחזן הוא כביכול ה' יתברך נותן התורה, עיין מ"ב, או"ח, קמא, ס"ק טז. וכבר ראינו שלא מדין כבוד ס"ת נגעו, ואם כן כל שכן שלא נגע מדין כבוד החזן, או כבוד העולה או הקורא. אך באשכנז נהגו לחוש לכבוד החזן שהיו עמו שניים לכבודו, עיין מ"ב, שם. וכן חשו לכבוד העולה לתורה, ולא הסתפקו שהעולה שסיים ימתין לעולה הבא אחריו, עד שיגיע לס"ת, אלא שימתין לו עד סיום הקריאה. עיין מ"ב, שם, ס"ק כו. ואף שגם הספרדים אימצו מנהגים אול, אנו לא כן. וברור שבכל מקום יש לנהוג כמנהג המקום ולא לשנות ממנהג המקום.