מדוע הרמב"ם לא מנה את מצוות פדיון שבויים?
הרמב"ם כתב (בהלכות עבדים: http://mechon-mamre.org/i/c502.htm#7 ): "הנמכר לגוי -- אם לא השיגה ידו לגאול עצמו, קרוביו פודין אותו; והקרוב הקרוב קודם, שנאמר "או דודו או בן דודו, יגאלנו. . ." (ויקרא כה, מט). ובית דין כופין את קרוביו לפדותו, שלא ייטמע בגויים. לא פדוהו קרוביו, או שאין ידם משגת -- מצוה ביד כל אדם מישראל לפדותו...". כלומר, לדעתו יש מצוות עשה לפדות עבד עברי. אך במניין המצוות שבראש הלכות עבדים ( http://mechon-mamre.org/i/c500.htm ), הוא לא מנה מצוה זו! המצוה הקרובה ביותר לכך שנזכרת שם היא " (ה) שלא נניח גר תושב לרדות בו בפרך", אך זוהי מצוות לא - תעשה, והיא לא מחייבת לפדות את העבד בכל מקרה, אלא רק כאשר משעבדים אותו בפרך! מדוע הרמב"ם לא מנה את מצוות פדיון עבד עברי (ופדיון שבויים בכלל) במניין תרי"ג מצוות?
יפה עמדת על כך שאפילו מצוות פדיון שבויים רבינו לא מנה כמצווה בפני עצמה. וזאת משום שרבינו סבור שבכלל מצוות צדקה שחייב אדם לתת לעני די מחסורו אשר יחסר לו, כלולה מצוות פדיון שבויים ומצוות פדיון עבדים. שהרי רבינו בהלכות מתנות עניים, ח, י, כתב: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם. ואין לך מצווה רבה כמו פדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים ובכלל הערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך, ועל לא תעמוד על דם רעך, ועל לא ירדנו בפרך". יש לשים לב, שברבינו כלל את הלאו, לא ירדנו בפרך, האמור לגבי עבד עברי שנמכר לגוי, גם לגבי שבוי. ובאמת שבהלכה יג, שם, כתב: "מי שמכר עצמו ובניו לגויים, או שלוה מהן ושבו אותן, או אסרו אותן בהלואתן, פעם ראשונה ושנייה מצווה לפדותו...". נמצינו למדים שבכלל מצוות צדקה של די מחסורו אשר יחסר לו, אנו מצווים לפדות שבוים ולפדות עבדים שנמכרו לגויים.