במשנת הרמב"ם
שאלה
הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק מציין שמה שישאר מהאדם לעתיד לבוא זה קיום נפשו במושכלה, האם קיימת במשנת הרמב"ם הישארות של הנשמה? היכן? בעניין פסיקת הלכה ישנו כלל של הלכה כבתראי ולכן כאשר יש מחלוקת בין הירושלמי לבבלי פוסקים כבבלי. האם הרמב"ם פוסק לפי כלל זה? ואם לא אז מדוע?
בתודה מראש אופיר
תשובה
א. קיום הנפש במושכלה הוא קיומה הנצחי בעולם הבא, להבדיל מתחיית המתים, שאחריה יש מוות לדעת רבינו.
ב. הרמב"ם לא ראה בכלל זה כלל פסיקה לתקופה הבתר תלמודית, אלא לתקופה מסוימת בזמן התלמוד ולא יותר. אלא שפסיקת ההלכה היא לפי האמת העניינית, בכל נושא, בהתאם לראיות התלמודיות, ואין שומעין לא לראשון ולא לאחרון, אלא למי שהראיות התלמודיות תומכות בשיטתו.