כתב הרמב"ם, תפילין, מזוזה וס"ת, י, ט, כל הרואה ס"ת כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו ויהיו הכל עומדין עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם ואח"כ יהיו מותרים לשבת. משמע מדברי הרמב"ם שאין חייבים ללוות את הס"ת ולא להקביל פני הס"ת, רק לעמוד לכבודו. אבל אם מצניעים הס"ת בבית אחר, כתוב בשו"ע, או"ח, קמט, א, שיש ללוות את הס"ת עד למקום שמצניעים אותו. אולם הרמ"א, שם, כתב שבמקומות שמצניעין את הס"ת בהיכל, שהוא הארון בבית הכנסת, מצווה לכל מי שהס"ת עובר לפניו ללוותו עד לפני הארון שמכניסין אותו שם. המהרי"ץ כתב, ויש להם לאותם שס"ת הולך לפניהם ללוות הס"ת עד התיבה או לפחות כל אחד יעקור רגליו ד"א ללוותו וכן בחזרת הס"ת להיכל צריך ללוותו ע"ח תפ' שחרית. אמנם ראינו זקנינו כשס"ת הולך לפניהם קדים קידה בכובד ראש ובאימה ופחד, עיין ר"מ פי' י"ג. והואיל והמנהג שהזכירו אותו הרמ"א ומהרי"ץ מנהג טוב, והוא חשוב במיוחד לדורנו, הנני מעודד את הילדים הקטנים ללוות את הס"ת כשמוליכים אותו לארון, ולנשקו ממש. באשר לשאלתך בעניין נישוק הס"ת: כתב המהרי"ץ בהמשך הנ"ל, וצריך כל אחד לנשק הס"ת. והמקובלים כתבו שצריך לנשק הס"ת בפיו ממש לא כאותם הנוהגים ליגע ידיהם בס"ת ולנשק ידיהם. ורס"ג בפירושו לאיוב פל"א כז "ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי" כתב ויפת הוא תיאור מה שעושים "הצאבה" כאשר הם רואים את השמש או הירח בחצי הראשון של החדש והוא יקר הולך נושקים את ידיהם ומפארים אותו. ושם כתב מהר"י קאפח זצ"ל בהערותיו. ומכאן המנהג כאשר רואים דבר קדוש מראים כלפיו ביד ונושקים את היד.