השקפת הרמב"ם, שהאדם הוא יצור בחירי וע"כ הוא אחראי לתוצאות מעשיו, מבוססת דווקא על בחינה מדוקדקת של המציאות (עיין במיוחד בפרק השמיני להקדמה למס' אבות ובמו"נ חלק ג פרקים יז - יח). ראיה לכך החזרה בתשובה גם של פושעים, ששנים רבות היו עבריינים "כרוניים". וכן גורם ההרתעה, וכן היכולת להכשיר גם בני אדם שאינם מוכשרים בעצם טבעם בלשון המעטה, הכשרה שנעשית בשקיקה ובחכמה של המכשירים. הרמב"ם כדרכו איננו מסתפק בהצגת השקפתו למעיין, אלא דווקא בהשוואה מדעית של ההשקפות השונות כולל הדטרמיניזם. תוך כדי כך הוא מעמיד בפניהם שאלות יסוד קשות שאותן השקפות אינן מסוגלות להתמודד עמם, למשל: אם זה במישור האישי - מדוע האדם צריך להתאמץ ולהכשיר עצמו למעלה זו או אחרת, הרי הכל נקבע מראש (כביכול)? אם זה במישור החברתי - כיצד ניתן להעמיד לדין עבריינים שביצעו פשעים מסוימים, הרי אין האשמה באותו עבריין אלא במזל שנגזר עליו? כל כתביו של הרמב"ם מנחים מהשקפתו זאת ומומלץ מאוד לחזור וללמוד בעיון רב את משנתו של הרמב"ם בנושאי הבחירה החופשית וההשגחה האלוקית. לאחר כל זאת ניתנת ביד כל אדם הבחירה להחליט מי ההשקפה המשכנעת יותר.