שאלות חשובות בהלכה
שלום כבוד הרב
1) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והדוגמה לכך היא שילוח הקן לעומת כיבוד אב ואם שבשניהם נאמר אריכות ימים... אבל איך זה יתכן? הרי לפום צערא אגרא? איך מתיישבת הסתירה הזאת?
2) רשום שאסור לאדם להזכיר להוריו הטובות שעשה עמהם, מה לגבי להזכיר לחבר? מתי מותר ומתי אסור? והאם בכלל מותר?
3) האם אדם שאומר לחברו שלא רוצה לעזור לו במשהו כעת "נוו, אני גם עזרתי לך, למה אתה לא יכול לעזור לי? " עושה איסור? ומהו? מה הפסוק שמראה איסור זה ואיזה איסור זה? האם דרבנן או דאורייתא?
4) האם צריך לקום לזקן גוי שהוא עכו"ם או רק זקן גוי שהוא מקיים 7 מצוות בני נוח?
5) מי שנמצא ברחוב ושומע קדיש מבית שברחוב שהוא הולך צריך לענות אמנים ויהא שמה רבא על הקדיש? והאם כאשר הוא מדבר באמצע ד"ת או מוסר עם חברו הוא גם צריך להפסיק? והאם זה בכלל מעיקר הדין לענות ברחוב במצב כזה? ומה לגבי בחצר ביה"כ כאשר הוא שומע שבביהכ"נ אומרים קדיש? האם לענות גם כאשר באמצע ד"ת עם חבר?
6) הרמב"ם אומר שאין הפרדה בין גוף לנפש, כיצד זה יתכן? הרי אלו 2 דברים מנוגדים ואף אויבים, מהי כוונתו? אם תוכל לתת לי חידוש יפה על כך ולהסביר לי שאבין את היופי העמוק במשפט זה
7) האם כניסה לכנסיה זה איסור תורה או חכמים? ברור שזה איסור מוחלט וחמור אבל שאלתי מהו האיסור ומה הפסוק בתורה שממנו לומדים איסור זה? אני מניח שזה איסור תורה של "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" למרות שאיני מבין למה זה לא ידבק בידך מאומה מן החרם כאשר האדם לא נוגע ולא שייך שלו ולא מסייע ולא כלום אלא רק עובר, ברור שזה מתועב להכנס לשם, אבל שאלתי לגבי מהות האיסור
8) הרמב"ם אומר שאדם אינו זקוק לנסיון כדי לדעת ולהכיר את האמת, כיצד זה יתכן? הרי אי אפשר להכיר ולדעת ללא ללמוד, הרי "לדעת" זה דרך לימוד או שמיעה של דברים
תודה רבה
1. הדבר תלוי, כיצד האדם מקיים את המצווה. כי יש מצווה שנחשבת בעניינו קלה, ואדם מסוים מקיים אותה בצורה שגורמת לו זיכוך נפשי גדול. ואין הדבר נמדד בכמות ובמאמץ. אולם יש והמאמץ גם הוא משפיע על מקיים המצווה לזיכוך נפשו. וכל הדברים האלה, רק הקב"ה יודע לבחנן ולשקלם.
2. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, אבל בשום שכל, ולא בהתרברבות, לא בהתנשאות ולא בהשפלה. אלא בהערה ובהארה ובברכה.
3. אין זה בגדר איסור. השאלה אם אמירה כזו היא חכמה, ואם היא טובה. אולם יש לפעמים, שיש בה משום מצוות תוכחה.
4. כתב רבינו, ת"ת, ו, ט, מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אע"פ שאינו מכם, עומדין לפניו... ואפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכו, שנאמר, מפני שיבה תקום, כל שיבה במשמע. וכן נפסקה ההלכה בשו"ע, יו"ד, רמד, ז. וכתב מורנו הרב יוסף קאפח על הרמב"ם, שם, אות כג, שכל זקן מכבדים אותו כבוד הראוי לו. ואין הגוי רגיל בקימה, אלא שמכבדים אותו בדברים או שסומכים אותו בידו. ומשמע, שאם גם אצל הגויים הורגלו בקימה של כבוד, כך יש לנהוג כלפי זקן גוי.
5. כן. חייב לענות, אם המקום שהוא נמצא בו אינו מטונף. ואפילו היה מדבר ד"ת. לא כן אם היה מתפלל או קורא ק"ש, שאינו מפסיק.
6. לא ברור לי למה אתה מתכוון. אבל דעת רבינו שהנפש החיונית הבהמית, אינה הנפש החיונית האדמית. וזהו חידוש. שהרי ומותר האדם מן הבהמה, אין. לבד הנשמה הטהורה, שהיא הנפש השכלית. ולפי רבינו, אפילו הנפש החיונית האדמית היא ייחודית ושונה מהנפש החיונית הבהמית.
7. יסודו באיסור תורה, אל תפנו אל האלילים. רמב"ם, סה"מ, לאו י'.
8. לא ידוע לי למה אתה מתכוון בשם רבינו. כי אכן, אחת מן הדרכים שבהן אדם למד היא הניסיון.