כתוב בשו"ע, יו"ד, רמט, א: "שיעור נתינתה (=של הצדקה9, אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר. ואחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכן עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה". הרי שרק בשנה הראשונה חומש מנכסיו, בשנה השנייה רק מן הרווחים. והרמ"א הוסיף שם: "ואל יבזבז יותר מחומש שלא יצטרך לבריות". כלומר על הנותן לשום עצמו, שאם יתן חומש מנכסיו למצווה אחת, ואח"כ חומש ממה שנשאר למצווה נוספת, וחומש ממה שנשאר למצווה נוספת, הרי סופו שיתדלדל ויצטרך לבריות. ולכן הדבר פשוט שהאדם צריך לשום עצמו, כדי שלא יתדלדל ולא יצטרך לבריות. והנה רבינו, מתנו"ע, ז, ה, סתם לכאורה ולא רפיש, כשכתב "עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר". ולא הבחין בין שנה ראשונה לשנייה, והרדב"ז ומער"ק כתבו שדין זה דווקא רק בשנה ראשונה, ובשנייה רק מן הרווחים כמבואר בירושלמי. ובאמת שזו כוונת רבינו, משום שבהמשך ההלכה כתב רבינו, "ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה". הרי שמה שכתב בראשית ההלכה, חומש מנכסיו רק לאותה שנה. ובפיהמ"ש, פאה, א, א, הסתמך רבינו על הירושלמי והבחין בין מתן צדקה לעני די מחסורו, שייתן לו חומש מנכסיו, לבין אם לא יזדמן לו שום דבר מן העניים שזקוקים לדי מחסורו, שיפרש חומש מן ההכנסות, ולא מן הקרן, לצורך מצווה. ומשמע שבדיקה זו נעשית לשנה אחת, שכשרואה שחלפה כל השנה, ולא נזדמנו לו של עניים די מחסורו, ולא פדיון שבויים, שנותן חומש מן הרווחים, לא מן הקרן לצורך מצווה. ורבינו בסוף הלכות ערין וחרמין, שלא יבזבז יותר מן החומש ולא יצטרך לבריות, כי זוהי טיפשות לנהוג כן, וכן כתב באיגרת תימן כנגד המשיח שקר שהורה לתת כל נכסיהם לעניים, וא"כ גם לרבינו הדין כמבואר בשו"ע.