א. האחרון חייב, קל וחומר מדין חמישה שישבו על הספסל שהיה ראוי להישבר ובא מישהו וישב, שהוא חייב. כי בלעדיו, יכלו החמישה לקום מן הספסל ולמנוע את שבירתו. ובמקרה הנדון רק האחרון גרם את הקלקול, ומאחר ושהוא נכנס ברגע האחרון, כבר לא היה סיפק בידם לנטוש את המעלית. עיין ב"ק, י, ב, והרמב"ם, חובל ומזיק, ו, טו, ושו"ע, חו"מ, שפא,
א. אולם הרמ"א על השו"ע, שם, כתב בעקבות התוס' על ב"ק, שם, ד"ה כון רב פפא, שיש אומרים דסתם ספסל הוא שאול, ושואל פטור כשמתה מחמת מלאכה. אולם מעלית היא מחוברת לקרקע, ודינה כקרקע שאין חלים עליה דיני שומרים, אלא דיני נזיקין. ולכן האחרון חייב, זאת ועוד. כיוון שיש בדרך כל שילוט שאומר להיכנס למעלית יותר ממספר בני אדם, הרי זה הנכנס בניגוד להוראה בשלט, משנה, ואין השבירה או הקלקול נחשבים כמתה מחמת מלאכה.
ב. אם הפורץ הוא שטעה הוא חייב לשלם את הנזק של מעשה הפריצה, כי האדם מועד לעולם. ואם המזמין את הפורץ הטעה אותו, המזמין חייב לשלם את נזק מעשה הפריצה, מדין רמי בנזיקין. אולם אם כתוצאה מכך נשארה הדירה בלתי נעולה, ובאו גנבים וגנבו, הפורץ או המזמינו פטור מדיני אדם על הגניבה, משום שזה רק גרמא בנזיקין. אלא א"כ מדובר במקום מועד לגניבות. והדלת הפרוצה נראתה לעין כל כדלת פרוצה. שבנסיבות כאלה, אפשר שיש לחייב את הפורץ מדינא רמי בנזיקין על הנכסים שנגנבו. ולכשיימצא הגנב, הפורץ יתבע את הגנב את אשר שילם לבעל הבית.