לכבוד מארי רצון ערוסי הלוי שליט"א,
1) הלכות שבת, פרק טו, הלכה יח: בִּיב שֶׁשּׁוֹפְכִין לוֹ מַיִם, וְהֵן נִזְחָלִין וְהוֹלְכִין תַּחַת הַקַּרְקַע וְיוֹצְאִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכֵן צִנּוֹר שֶׁשּׁוֹפְכִין עַל פִּיו מַיִם, וְהֵן נִזְחָלִין עַל הַכֹּתֶל וְיוֹרְדִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים -- אֲפִלּוּ הָיָה אֹרֶךְ הַכֹּתֶל אוֹ אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ שֶׁתַּחַת הָאָרֶץ מֵאָה אַמָּה, אָסוּר לִשְׁפֹּךְ עַל פִּי הַבִּיב אוֹ עַל פִּי הַצִּנּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם יוֹצְאִין מִכֹּחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים; אֶלָּא שׁוֹפֵךְ חוּץ לַבִּיב, וְהֵן יוֹרְדִין לַבִּיב. פרט לבעיית הוצאת המים לרשות הרבים, הלא קיימת בעייה מדין זריעה בשבת כי כאשר אנחנו משתמשים בכיורים בבית המים נכנסים למערכת צירונות שמובילה אותם לקרקע פורייה. אני ראיתי בעצמי מקום אליו מגיע צינור ביוב והצמחייה בו צומחת יפה עקב ההשקייה הרבה. אני יודע שאי - אפשר לומר שהמשתמש בכיורים האלה מתכוון להשקיית הקרקע, אך גם אי - אפשר להתעלם מהעובדה שהוא יודע שהוא גורם להשקייה הזאת כאשר הוא שופך מים בתוך הכיור. אם - כן, כיצד ניתן להתיר מעשה זה?
2) א) הלכות עבודה זרה, פרק ב, הלכה ט: וְכֵן הַמִּינִים מִיִּשְׁרָאֵל, אֵינָן כְּיִשְׂרָאֵל לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים. וְאֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן בִּתְשׁוּבָה, לְעוֹלָם -- שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל בָּאֶיהָ, לֹא יְשׁוּבוּן; וְלֹא יַשִּׂיגוּ, אָרְחוֹת חַיִּים" (משלי ב, יט). וְהַמִּינִים, הֵם הַתָּרִים אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבָּם בְּסִכְלוּת, בִּדְבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ, עַד שֶׁנִּמְצְאוּ עוֹבְרִים עַל גּוּפֵי תוֹרָה לְהַכְעִיס, בְּשָׁאט בְּנֶפֶשׁ בְּיָד רָמָה; וְאוֹמְרִין, שֶׁאֵין בָּזֶה עָוֹן. וְאָסוּר לְסַפֵּר עִמָּהֶן וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה כְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר "אַל תִּקְרַב, אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ" (משלי ה, ח). וּמַחֲשֶׁבֶת מִין, לַעֲבוֹדָה זָרָה. ב) הלכות תשובה, פרק ג, הלכה טו: חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִין מִינִים: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ, וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג; וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג, אֲבָל הֵם שְׁנַיִם אוֹ יֶתֶר; וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד, אֶלָּא שֶׁהוּא גוּף וּבַעַל תְּמוּנָה; וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ רִאשׁוֹן וְצוּר לַכֹּל; וְכֵן הָעוֹבֵד אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ, כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ מִין. בהלכות עבודה זרה רבינו קבע שהמינים "עוֹבְרִים עַל גּוּפֵי תוֹרָה לְהַכְעִיס, בְּשָׁאט בְּנֶפֶשׁ בְּיָד רָמָה", אך בהגדרת המינים בהלכות תשובה הוא לא הזכיר את זה. האם אפשר לומר לשמל שאיש האומר "שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ", אך איננו עושה דבר פרט לזה ואיננו מנסה לשכנע בני - ישראל אחרים לגבי זה, הוא איננו מוגדר כמין מכיוון שאינו מתקיים בו "עוֹבְרִים עַל גּוּפֵי תוֹרָה לְהַכְעִיס, בְּשָׁאט בְּנֶפֶשׁ בְּיָד רָמָה"? או מה כוונת המונח הזה ולמה רבינו לא כלל אותו בהגדרתו את המינים? בברכת התורה, אליעזר