השאלת רכב משמעותה שימוש ברכב בלי תמורה, ובגלל זה השואל חייב, אם אירע נזק לרכב, אפילו באונסין. שכירת רכב משמעותה שימוש ברכב עם תמורה, ובגלל זה, השוכר חייב, אם אירע נזק לרכב, רק על גניבה ואבידה, ופטור על האונסין. ולכן, אם בעל הרכב העמיד את רכבו לשימושו של חברו, בלי תמורה, אינו יכול לתבוע בדין, אחרי מעשה תמורה. ואם תבע, לא יזכה בדין, והדבר תלוי ברצונו הטוב של המשתמש, אם ירצה ייתן לו תמורה, ואם לאו - אינו חייב. לעומת זאת בעניין השימוש בדלק, מאחר והוא מתכלה (להבדיל מן הרכב שהוא רק מתבלה), השימוש בו ייתכן באחד משלושה האופנים הבאים:
א. מתנה.
ב. מכירה.
ג. הלוואה. המשאיל רכב, מן הסתם לא נתן את הדלק במתנה, ולכן על השואל את הרכב להחזיר את הרכב עם כמות הדלק שהיתה ברכב בעת ההשאלה. להבדיל מעיפרון או עט מושאל, שהמשאיל יודע שאין השואל יכול להחזיר אותו עיפרון עם החזרת העופרת שבה השתמש, וכן עט כדורי, אין הבעלים יכול לצפות שהשואל יחזיר את העט עם כמות הדיו שבה השתמש. ואם המשאיל התנה עם השואל, במפורש, שהוא מוכר לשואל את הדלק בסכום מסוים, השואל חייב לשלם למשאיל אותו סכום שעליו התחייב. אולם אם המשאיל את הרכב אמר לשואל שהוא נותן לו את הרכב בהשאלה ללא תמורה, ואילו את הדלק הוא נותן לו בהלוואה, ועליו להחזיר טנק מלא גם אם בעת ההשאלה הטנק היה חסר, אסור להוסיף, כי זו ריבית דרבנן. ואם המשאיל אמר לשואל שהוא משאיל את הרכב, בתנאי שיחזיר לו טנק מלא דלק, והשואל קיבל תנאי זה, כדי להציל מאיסור והוא ריבית דרבנן, אנו נתייחס לתוספת דלק, כתמורה לשימוש ברכב. ובמקרה כזה מדובר בשכירות ולא בהשאלה, ואם היה מתרחש נזק לרכב, השוכר היה חייב רק שכר, כלומר על גניבה ואבידה ופטור מן האונסין. ולפי כללים אלו תכלכלו מעשיכם.