ראשית עלי להקדים שאני מתפעל מהכנות שלך, ומההתמודדות שלך עם היצר, במקרה זה יצר היציאה לחו"ל, כפי שאתה הגדרת אותו. ובכן, באמת חז"ל אסרו לצאת מן הארץ לחו"ל, אלא א"כ הוא רוצה לשאת אשה (אם אין לו בארץ, כלבבו), או ללמוד תורה (אם אינו יכול בארץ, כפי הצורך שלו). ואיסור זה לא הוגבל ליציאת קבע, הוא קיים גם ביציאת עראי. אולם ניתן לומר, שאיסור היציאה לחו"ל, גם אם הוא מכוון ליציאת עראי, בתנאי התחבורה שהיו אז, עלולה היתה כל יציאה להיות ממושכת, ואפילו להיות יציאת קבע. מה שאין כן בימינו, שאמצעי התחבורה השתכללו, ואדם רוכש לו כרטיס טיסה של הלוך וחזור, ובני אדם מסתובבים בעולם כולו למטרות טיול או עסקים, בקלות יתרה. כי כל העולם כולו הפך להיות כפר גלובאלי קטן. ואם כן, לכאורה, לאור התפתחות טכנולוגית זו, ולאור המהפכה התרבותית הזו, שיש בה יותר נטייה לאוניברסליות, היה מן הדין שלא לאסור יציאת עראי לחו"ל, אולם היא הנותנת, דווקא לנוכח מהפכה זו, יש צורך שנצרוב בתודעתנו את מרכזיותה של ארץ ישראל ואת בלעדיותה בשבילנו. ולכן הגישה של הפוסקים, שכל יציאה לחו"ל יהיה בה משהו לצורך מצווה, ריפוי, נופש של מנהיג רוחני, שבארץ הוא היה מוטרד יום יום ע"י צאן מרעיתו, גאולת כתבי יד, התרמה לצורך מוסדות תורה וצדקה ועוד. משום כך תמשיך בהתמודדות שלך, כי היא חיובית ביסודה. ותמשיך בקיום דבר מצווה בכל יציאה שאתה יוצא, כי דווקא האיזון הזה הוא שגורם לך לצרוב בתודעתך את מרכזיות ארץ הקודש, ובלעדיותה בשבילנו. זאת ועוד, התמודדות כזו היא חיובית, כי בכל זאת שמא יציאותיך המרובו לחו"ל יש בהן מן היצריות. ולכן, כאמור, המשך בדרך זו כי אתה נוהג כהלכה.