אמן יתומה היא אמן שאדם אומרה על ברכה שהוא חייב בה ולא שמע הברכה. כגון הש"ץ בירך על נטילת לולב והציבור שמעו וענו אמן, והוא הגיע באיחור ושמע הציבור עונים אמן, ואמר עמהם אמן, אע"פ שלא שמע הברכה. אולם לגבי ברכות שלא נתחייב בה נטו לומר שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע הברכה. אבל יודע אל איזה ברכה הציבור ענה אמן. עיין שו"ע, או"ח, קכד, ח, ובהגהת הרמ"א שם, ועיין במשנה בהערה שם, ס"ק לג, שלגבי תפילת שמונה עשרה בחזרת הש"ץ אע"פ שהמתפלל יצא חובתו בלחש, מן הראוי שיענה אמן רק אם יודע על איזו ברכה הציבור עונה אמן. ומשמע מדבריהם שעל ברכות שאינו חייב בהן יכול לענות אמן אע"פ שלא שמען ואע"פ שאינו יודע על איזו ברכה הציבור עונה אמן. אולם עיין דברי מורנו הרב יוסף קאפח על הרמב"ם, ברכות, א, יד, אות לה, שלפי רבינו, אפילו בברכות שאינו חייב בהן, חייב לשמוע לפחות סוף הברכות. והני מילי בברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אבל בברכות שבני אדם מברכים זה את זה או גדולי ישראל מברכים ההדיוטות, רשאי לענות אמן גם כשאינו יודע תוכן הברכה. כי עניית אמן באלו, משמעה שהעונה אמן מתפלל לה' שה' יקבל תפילות המברך יהיו הברכות אשר יהיו. אלא שהדבר פשוט שאין זה ראוי לענות אמן אמן אמן על ברכות שנאמרות בצרורות ואמנים בצרורות, כי ברכות אלו הן תפילות ועבודה שבלב. וצריך שהמתפלל יתפלל מלבו.