לית מאן דפליג שהתפילה היא לחש ע"י כל יחיד ויחיד, ביחד. ואח"כ חזרת הש"ץ, כדי להוציא מי שאינו יודע, וכדי לומר קדושה בשחרית ובמנחה ובמוסף ובנעילה, ונשיאת כפיים בשחרית ובמוסף ובנעילה, ובמנחה הסמוכה לערבית. אבל הרמב"ם תיקן, שיתפללו תפילה אחת, כולם בלחש והש"ץ בקול, כדי להוציא מי שאינו יודע וכדי לומר קדושה. וכן כשצריך לשאת כפיים, וכל זאת בגלל שבזמן חזרת הש"ץ נהגו לפטפט, ולפעמים גם הללו שלא יודעים להתפלל, הסיחו דעתם מן החזרה שהיא למענם. ויש שלא היו תשעה שענו אמן. וכאן המקום לציין מנהג יהודי תימן, שכשיש לחש, ואח"כ חזרה, כל יחיד עומד במקום שהתפלל כאילו היה מתפלל ממש, במשך כל חזרת הש"ץ, ועונה אמן על כל ברכה. ואחינו הספרדים נוהגים לשבת ולענות אמן, ואחינו האשכנזים התירו לעצמם גם להסתובב ממקום למקום בעת חזרת הש"ץ, ולענות אמן. דא עקא, שהיום גם תימנים וגם ספרדים וגם אשכנזים מסתובבים בחזרת הש"ץ, וגם מדברים זה עם זה. לכן, כל הרוצה לנהוג כעיקר הדין, חייב לדאוג לכך שציבור המתפללים, ימשיכו לעמוד, איש איש במקומו, בכל עת החזרה, ולא לגבר זה עם זה, ורק לענות אמן. שאם לא כן, יצא שכרם בהפסדם.