דילוג לתוכן העיקרי

רמב"ם הלכות עדות

שאלה

שלו ם עליכם מהלכות עדות טז/יא נראה שפסילתו של הדיין בשל חשש של טובת הנאה נקבעת על פי אומדן דעתו הוא – הדיין משמש כרשות המבקרת את עצמו. ובניסוחו של הרמב"ם: "וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא, כך לא ידון באותו דבר...". שאלותי:
א. האם אכן הבנתי את הלכה והדיין מבקר את עצמו?
ב. אם אכן זה כך, האין בכך טעם לפגם? גם הדיין הראוי, רב המעלות, אדם הוא ונוגע בדבר אצל עצמו. בברכה ובתודה על זמנך דוד בן שלום קאפח

תשובה

הדיין צריך לפסול את עצמו. אך אם לא פסל עצמו, והנגיעה שיש לו לבעל דין מסויים היא ברורה ומוכחת, יש לדרוש ממנו שיפסול עצמו. שהרי נאמר זה פוסל דינו של זה, וזה פוסל דינו של זה, אבל צריך הוא להביא שני עדים כשרים שיעידו על פיסולו של הדיין, משנה, סנהדרין ג,
א. ובשו"ע חו"מ ז, ז. נפסק להלכה שדיין שדן את שונאו שהוא ממש שונאו, אין דינו דין.