1. הרמב"ם דורש שהנישואין, דהיינו החופה, לא הקידושין (אלא אקט ההתייחדות, שבו הכלה הופכת להיות אשתו המותרת לו, להבדיל מן הקידושין, שהכלה הופכת להיות אשתו של החתן, שעדיין אסורה עליו) תהיה הכלה ראויה לביאה, דהיינו לא נדה. ואם היתה נדה, החופה לא חופה, לא הקידושין כי אשה נדה, מתקדשת.
2. חתן, שהכלה פירסה נידה, ברגע האחרון, מקיימים את הנישואין והחופה, אבל כשהכלה תיטהר, ייכנסו לייחוד בפני שני עדים כשרים, שיראו אותם נכנסים להתייחד, וזהו לא יותר. כי הם עדי ייחוד, הם עדי ביאה.