דילוג לתוכן העיקרי

שו"ת מהריב"ל סימן ע"ה

שאלה

שלום כבוד הרב בשו"ת מהר"י בן לב סימן עה הוא דן בכלל של קבלת מרא דאתרא אפילו נגד רבים. (למדתי את השו"ת הזה מהרב באחת התגובות בעניין נגיעה בקרובים) הוא מסביר את דברי הרשב"א שהתיר ללכת לפי מרא דאתרא אפילו נגד רוב הפוסקים, שזהו משום שחייבים בכבוד מלמדם שלימדם תורה. וכן מסבירים אחרונים נוספים, שהכלל מרא דאתרא הוא מפני כבוד הרב.
ולא זכיתי להבין זאת, שהרי המשפט לאלהים הוא, ומה שייך כבוד הרב שיתיר ללכת נגד כללי הפסיקה. ובכל מחלוקת יש כללי הכרעה - בשל חכמים מקילים, בשל תורה מחמירים, אם יש רוב הלכה כרבים, ומה שייך כבוד הרב שמפני זה נשנה את ההלכה!? ולדוגמה הרמב"ם שהיה מרא דאתרא דא"י מתיר לחמם רוטב בשבת. אם בעל התניא שדומני שסובר שיש בחימום רוטב איסור סקילה לאתריה דרמב"ם, (כגון שהיו חיים באותה תקופה), האם הוא היה חייב לחמם רוטב בשבת רק מפני כבוד הרמב"ם? או אפילו להורות לשואלים אותו כך. שהרי אם לדעתו זה איסור סקילה, מחובתו למחות במי שסובר אחרת ומשמע שאסור לאותו מורה להורות אחרת מדעתו גם לאנשים אחרים

תשובה

לא מדין כבוד הרב,
אלא משום שהתלמיד אין לו ידע בהלכה באופן עצמאי, רק מרבו, ותורתו היא תורת רבו. ולכן במקום שהרמב"ם הוא מרא דאתרא, הוגים בעיקר בספריו, וכל או רוב תורתם היא ממנו. אבל כל חכם, שיודע ידיעה עצמאית, ויש לו ראיות תלמודיות נגד רבו, ישא ויתן עמו, ואם רבו לא שכנעו, ינהג לעצמו כהוראת עצמו. וכן אם יש חכם שיודע שהמרא דאתרא טועה, ויש לו ראיות תלמויות כנגד המרא דאתרא, יאמר למרא דאתרא, ואם המרא דאתרא לא נמצא או נפטר או שלא השתכנעו זה מזה, ינהג לעצמו כהוראת עצמו.