הפסד מרובה
שלום כבוד הרב בגמרא נדה ט, ב מוזכר העניין של לסמוך על דעת יחיד בהפסד מרובה: ת"ר, מעשה ועשה רבי כר' אליעזר, לאחר שנזכר אמר: כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. מאי לאחר שנזכר? אילימא - לאחר שנזכר דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן, בשעת הדחק היכי עביד כוותיה? אלא - דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, ומאי, לאחר שנזכר - לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה, אלא רבים פליגי עליה, אמר: כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ולא זכיתי להבין:
1. מה החילוק בין מצב שבו נפסקה בפירוש הלכה דלא כרבי אליעזר שאז אסור לעשות כמותו אפילו בשעת הדחק, לבין מצב שלא נאמר בפירוש שאין הלכה כמותו אבל הוא יחיד נגד רבים? הרי בלאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים, ואחרי רבים להטת.
2. כל מחלוקת הלכתית היא סוג של ספק, ובדאורייתא מחמירים, בשל סופרים מקילים, אם יש רוב הולכים אחריו, ומדוע כשיש הפסד מרובה או שעת הדחק יצאנו מידי ספק שמתיר לנו לפסוק בדאורייתא כמקל או לפסוק כיחיד נגד רבים?
1. כשנפסקה ההלכה, פירושו של דבר, שהסנהדרין נערכו למניין ונפלה הכרעה. וההכרעת מחייב. ואין להתחשב בדעת יחיד. אבל יש פעמים שטרם נערכו למניין, ובאותו שלב כבר היה מצב של יחיד ורבים, אבל הם ממשיכים להתווכח, ועד למניין אפשר שיחולו שינויים בדעות החכמים. ולכן עד להכרעה סופית במניין, הנטייה היא להתחשב בדעת הרבים, ולסמוך על היחיד בשעת הדחק.
2. לפי הרמב"ם, ספיקא דאוריתא, מדרבנן לחומרא. והם אמרו והם אמרו. הם אמרו שנחמיר כשיש ספק כדאוריתא. והם אמרו שכשיש ספק נוכל לסמוך על היחיד בשעת הדחק.