שאלה ברמב"ם הלכות גירושין
שלום עליכם בהלכות גירושין ב, כ הרמב"ם פוסק:" מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש - בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן, מכין אותו עד שיאמר, רוצה אני; ויכתוב הגט, והוא גט כשר". בהמשך בהלכה כג מופיע הדין לפיו גם אם כפוהו בטעות, והגט פסול, "יגמור ויגרש" שאלתי היא מהו שורש פסיקה זו לפיה האדם הפרטי חייב לציית לפסיקה מוטעית של הדיינים?
בתודה דוד
ההנחה היא שהמגרש יהודי מקבל באופן בסיסי את האמונה בה' ובתורתו, וסר באופן בסיסי למשמעת חכמי התורה. ואין בסירובו לתת גט פקפוק באחד מהנ"ל, רק יצר רע הוא שגורם לו לסרב. ומשנשבר היצר הוא פועל לפי הדברים הבסיסיים שיש לו באישיותו ובאמונתו. כיוצא בדבר קבלת מרות חכמים, והערכתם, כוללת בתוכה גם יחס סלחני למצב שבו הם טועים. צא וראה והשווה עם היחס הסלחני שמגלים מעריצי בית המשפט בישראל, וכל שכן לחכמי התורה, שהם עושים רצון ה'. וסלחנות זו יש בה משום קבלת טעותם ההלכתית.