הרמב"ם השווה בין המקור בסנהדרין, שקבע שגוי שלומד תורה חייב מיתה (לא מוציאים אותו להורג), או אם שמר שבת שחייב מיתה (כנ"ל). לבין מקורות אחרים שקיבלו דמים וערכים מגוי, וכן קרבנות בתנאים מסוימים. ומתוך השוואה זו הרמב"ם הגיע למסקנה שרק אם הגוי לומד תורה כדי לחדש תורה חדשה, או שובת כדי לחדש תורה חדשה, שאסור ומענישים אותו. לבין גוי שרוצה לעשות מצווה מסוימת ולקבל שכר מה' על כך, שזה מותר, כי אינו מחדש תורה. ולכן רבינו בתשובה אסר ללמד מוסלמי תורה, כי האיסלם מבטל את תורת משה ומחדש תורה. והתיר ללמד תורה לנוצרי (למרות שהנוצרי נחשב לעובד עבודה זרה ע"י הרמב"ם), כי הנוצרי אינו מבטל את תורת משה, רק מוסיף עליה. אין סתירה בין דברי הרדב"ז ביחס לשביתה מקרית לבין דברי רבינא על שובת ביום שני. כי רבינא מתכוון לגוי שמחליט שכל יום שני יהיה אצלו יום שבת כמצווה, כתור. ה זה אסור. לא כן גוי ששובת במקרה שאין בכך איסור.