כפירה
לכבוד הרב,
שלום וברכה.
התרוצצו בי מחשבות וזה פתרונן: הכיצד אדם יכול להחשב כופר? והרי כדי לכפור באובייקט הוא מוכרח להכירו, ועצם ההכרה באובייקט תגרום לו שלא לכפור בו. למשל: הכופר במשוואה 2+2"4 לא נחשב כופר באמת עד שיברר משמעות 2,+, " ו4. שהרי אם יכפור במה שלא הכיר, אין זו נחשבת כפירה. לפי זה אין דבר כזה כפירה בה', אלא רק חוסר ידיעה. כמו שמספרים על אותו שאמר "באלוקים שעשה את השואה אני כופר", ענה לו רב אחד "גם אני כופר באלוקים כזה. אלוקים כמו שהמצאת במחשבתך לא אליו אני מתפלל". והוא הדין בעוברי כל עבירה, אדם שעבר עבירה אין זה אלא שנעלמה ממנו ההבנה של חשיבות שמירת מצוות, ואין הוא נחשב לעובר עבירה באמת. ועל כן, זה שהתורה בית דין להעניש חוטאים אין זה אלא אקט חברתי, מעין הגנה על ציבור שומרי הדת שלא יפגעו מאלו שלא מבינים תורה מהי, אך אין יהודי כופר או חוטא באמת. האם כל זה נכון?
תודה רבה לכבוד הרב.
מבחינה הגותית דבריך מעניינים. אבל מבחינה דתית, המעשה, כלומר התנהגות האדם היא הקובעת את דינו לשבט או לחסד. העושה עברה, ויודע שהוא נוהג בניגוד לאזהרת ה', אף שאינו מבין את משמעות המעשה, מהותו והשלכותיו, הוא עבריין. וכן ביחס לכפירה, בד"כ לא די במחשבת כפירה, אלא בהתנהגות מעשית של אדם שאינו מאמין בה', או שהוא מצהיר שהוא מאמין בזולתו, אף שאינו מכיר את המציאות האלקית, למעשה יש משקל מיוחד. אמנם המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, שנאמר למען תפוס את ישראל בלבם, אבל שם מדובר על ע"ז, מוגדרת, ושנוהגים לעבדם עבודה מעשית. קצרו של דבר, נעשה ונשמע הוא הבסיס לעבודת ה', ונעשה. ונתפקר הוא הבסיס לעבריינות ולכפירה.