1. עליך לדעת שדעת הרמב"ם (ביכורים, ה, ז - יא) והשו"ע, יו"ד, שכב, ג - ה, והרבה פוסקים, שלפי הדין רק בארץ ישראל יש חיוב להפריש חלה, ומדרבנן מפרישים חלה גם בחו"ל, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. אולם בחו"ל מפרישים שתי חלות: אחת לשריפה בגלל הטומאה, ואחת לאכילה ע"י כהן שלא יוצאת טומאה מגופו. כמו קרי או נדה. ובימינו שכולנו טמאי מתים, החלה שמפרישים בארץ, נשרפת. ובחו"ל חלה אחת נשרפת, וחלה שנייה נאכלת ע"י כהן קטן שלא ראה קרי, או כהן מבוגר שטבל לקריו. כי מאחר וחלה זו אינה בת חיוב כלל, רק כדי שלא תשתכח תורה מישראל, אין טומאת מת מחייבת שריפתה. אולם הרמ"א, שם, ה, כתב שפשט המנהג כדעת הפוסקים, שגם בחו"ל מפרישים אחת ונשרפת. מנהג זה התפשט במהלך הזמן גם לאחינו הספרדים, אבל התימנים נשארו נאמנים לרמב"ם ולשו"ע, ונהגו בתימן להפריש שתי חלות והחלה השנייה ניתנה לכהנים קטנים, והרבה פעמים היה בזה גם צדקה לכהנים עניים.
2. עליך לדעת שהיובל אינו נוהג בימינו, ואפילו רוב עם ישראל שם לא רצו, כי היובל נוהג כשכל ישראל או רובו, בארץ, אבל כשהוא מיוחס לשבטיו, וכשכל השבטים בארץ, ולכן כשגלו שני השבטים וחצי מן הארץ, אף שעשרה שבטים היו בארץ, היובל פסק מלנהוג. רבינו, שמיטה ויובל, י, ח, ולעתיד לבוא בימי המלך המשיח, עם ישראל יתייחס לשבטיו ע"י נבואה, רבינו, מלכים ומלחמות, יב, ג, והנה תרו"מ בזה"ז מדרבנן כי הם תלויים בישיבת כל ישראל או רובו בארץ, רבינו, תרומות, א, כו, וכן הפרשת חלה, רבינו, ביכורים, ה, ד, וסברתי שעניין זה של רוב ישראל, הוא לשבטיו כדין היובל, ולכן כתבתי את אשר כתבתי. אך ראיתי שהרב קנייבסקי בדרך האמונה, ביכורים, שם, שכתב, שגם כשאין ישראל מיוחסים לשבטים, די בכך שרוב ישראל בארץ ישראל, כדי לחייב הפרשת חלה מדאורייתא, משום שהפרשת חלה נתחייבו בה אחרי כיבוש, ולפני חלוקה לשבטים. ועדיין גם לשיטתו, צריכים אנו לברר אם אנו בטוחים שרוב עם ישראל כבר בארץ.