1-2. השאלה היתה צריכה להישאל באופן אחר. מהו טעמם של האומרים ברכו לפני עלינו לשבח. כי מוסכם על דעת כולם, שאמירת ברכו היא לפני ק"ש וברכותיה, וכן בברכות קריאת התורה, ושאין אומרים ברכו אלא בעשרה מישראל, והיכן שתיקנו חז"ל. אולם יש שנהגו לומר ברכו לפני עלינו לשבח, כדי לזכות מי שלא שמע ברכו היכן שתיקנו, ומנהג זה התפתח על בסיס פירוש רש"י, שפורסין על שמע, פורסין - פרוסה, חתיכה, גם כשאומרים מקצת קדושה, די בכך. אבל לפי רבינו, פורסין - שוטחין, את המנון האמונה ק"ש וברכותיה, ולכן אין לומר, לפי רבינו, ויש איסור בדבר, לומר ברכו, שלא במקום שתיקנו חז"ל. אלא שהמנהג לומר ברכו, בסוף התפילה, בעבר לא אמרו עלינו בסוף התפילה, הלך והתפשט מאשכנז לספרד, ומספרד לתימן, והיו מפוסקי ההלכה שהתנגדו לאמירת ברכו.
3. מי שאינו אומר ברכו, בגלל עמדתו ההלכתית של רבינו וחבר מריעיו, ואינו מזלזל חלילה בפוסקים התומכים במנהג, הוא אדם ירא שמים, וחלילה חלילה לקרוא לו כופר, שהרי האדם האומר ברכו לפני עלינו לשבח, הוא רק בבחינת שיש לו על מי לסמוך, ולפי רבינו, הוא עושה איסור, אבל הנמנע שלא לאמרו, הוא לכל הדעות, לא עושה שום איסור. אשר לשימוש במילה "כופר", או "כופרים", שימוש זה צריכים זהירות גדולה ושיקול דעת גדול, וידיעה בכללי ההוראה, למי, ומתי מותר וצריך לומר, כופר, כי רק מי שכופר באחד משלושה עשר עיקרי האמונה, והוא יודע מה שהוא אומר, אבל אדם שאינו יודע את עיקרי האמונה ושולל, הוא טועה ולא כופר. וכן המזלזל במנהגים שלא נהג, או בהוראות של ת"ח שאינם רבותיו, אינו כופר. אלא מבזה ת"ח וראוי לנידוי. ולכן, בימינו, שאנו מודעים לכך שיש הרבה מנהגים, והרבה שיטות הלכתיות, כל אחד ינהג לפי רבותיו, וחלילה לו מלזלזל בזולתו, כי זולתו נוהג לפי רבותיו, עד יבוא מורה צדק. ואם אדם נוהג לפי רבותיו, ואינו מזלזל בזולתו, הרי הוא מבורך ומשובח, כאנשי מקום של ר' אליעזר הגדול, שחיללו שבת בשביל מכשירי מילה בשבת, לפיהוראת רבם, וכן כאנשי מקומו של ר' יוסי הגלילי, שהתיר בשר עוף בחלב. וכל הקורא לאדם ירא שמים שנוהג לפי רבותיו, כופר, הרי אותו אדם צריך אזהרה, שאם יחזור לומר כן, ראוי לנדותו.