א. מנהג יהודי צנעא לייחד. מנהג שרעב לא לייחד. הכלה היתה מטעמי צניעות בחדרון, שקראו לו כומה. והחתן נכנס לאותו חדרון, בפני שני עדים. הרב מברך את בני הזוג. ומישהו נוטל להם את ידיהם, כדי שיוכלו לאכול מהתקרובת שהכינו להם. לאחר מכן הם ננעלים לסמן מסוים, וזהו הייחוד.
ב. לא כשרה, אלא אם אכן יכתוב בסוף העמודה הראשונה את מילת ההמשך של העמודה השניה, והעדים יחתמו גם מתחת לעמודה הימנית וגם מתחת לעמודה השמאלית.
ג. "ורשו" כתב מהרי"ץ בפירושו לסידור עץ חיים, בנוסח גיטין וכתובות, במלוה ורשו, והוא חוב, כי תשה ברעך ת"א (=תרגום אונקלוס) ארי תרשי". כלומר הנדוניא שקיבל החתן מן הכלה או מבית אביה, נזקפת עליו כחוב, ויש לו רשות מהם, להשתמש בה תוך שהוא חייב לשלמה בבוא העת.
ד. בירכו שבע ברכות בסעודת נישואין שלאחר החופה, ובהנחה שהיו בה פנים חדשות, הרי שבמשך כל השבעה ימים, כל אימת שהם אוכלים וחייבים לברך ברכת המזון, אומרים בזימון "שהשמחה במנועו", ואם יש עשרה אומרים אחרי ברכת המזון ברתכ חתנים, אם יש פנים חדשות מברכים בברכת חתנים את השבע ברכות, ואם אין פנים חדשות, רק את הברכה האחרונה אשר ברא ששון ושמחה...