המצוה מן התורה שנקרא בכל יום ערבית ושחרית קרית שמע. נסתפקו חכמי ישראל (פסחים נו, א), האם קרית שמע הכתובה בתורה, ושאין אחרי הפסוק שמע ישראל, ברוך שם כבוד מלכותו, או קרית שמע המסורה לנו מדורי דורות, שאחרי פסוק שמע ישראל אומרים ברוך שם כבוד מלכותו, כפי שעשה משה רבינו. ובגלל ספק זה אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש. ולפי רבינו, ולפי המנהג הקדוש בתימן, גם בליל יוה"כ. העובדה שנהגו כל ישראל לומר שבת זה ברוך שם כבוד מלכותו אחרי פסוק שמע ישראל, כפי שאמר, על פי המסורת, יעקב אבינו מוכיחה, שבמסורת ישראל, התורה שבעל פה, מדורי דורות, שיש להוסיף שבח זה, ברוך שם כבוד מלכותו, אחרי ההצהרה הגדולה, שמע אבינו ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. וכבר כתב רבינו, בהלכות שמיטה ויובל שהקבלה היא עמוד גדול בהוראה. ומן הדין היינו צריכים לומר שבח זה בקול רם כאילו ההי חלק בלתי נפרד מקרית שמע, עפ"י המסורת, אבל מאחר ומשה רבינו, שידע על המסורת, שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו, אחרי ההצהרה, שמע ישראל, ובכל זאת לא כתב שבח זה בתור ההכתובה, היא שהביאה את חז"ל להורות לנו לומר שבח זה בלחש. ואין תוספת זו מהווה הפסק, כי שבח זה הוא מתבקש מאליו אחרי ההצהרה המופלאה, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. וכל שהוא מן הענין ומתבקש מאליו אינו בגדר הפסק. צא וראה, רבינו, ברכות, שמותר להפסיק אחרי ברכת המוציא, ולפני האכילה, לומר שיביאו מלח או אפילו לשאול אם האכילו את הבהמה.