אם באותה משפחה לא היה זימון, כל אחד מברך לעצמו, אלא אם כן, יש מהם מי שיאנו ידוע לברך, שישמע מפי המברך, ויענה אמן ויצא ידי חבוה. ועניית אמן תכליתה כפולה, שהעונה אמן מעלה עליו כאילו בירך. וכן אם המברך חייב מדרבנן, והשומע מדאוריתא, ע"י עניית אמן השומע יוצא ידי חובה. ואם יש זימון, הרי לפי רבינו, ברכות, ה, ב, ולפי מנהג אבותינן הקדום, אחד מברך וכולם שומעים, ועונים אמן, כי באופן זה מקיימים ברוב עם הדרת מלך. אולם בשו"ע, או"ח, קפג, ז, מרן המליץ שכל אחד יברך בלחש, כדי שלא יסיח את דעתו מן המברך, והיו בתימן שכבר הושפעו מכך. אבל כאמור, הדין המקורי, והמנהג הקדום, הוא שאחד מברך וכולם שומעים, ועונים אמן, ועולה שהם כמי שבירכו הם בעצמם, ואם יש הבדל בדרגת החיוב, דין השומע והמברך, הרי עניית אמן מתקנת ובעיקר העיקרים במקיימים, ברוב עם הדרת מלך. עיין על כך, ברכת משה, פרק ה, סעיף ז', ובהערה שם, כן תוכל לשמוע באתר נצח ישראל בהלכ היומית באודיו בעניין זה.