לשאלת השואל היקר

בדבר מוקצה בסירי בישול
אכן עמדו בדבר האחרונים האם סירי בישול מוגדרים ככלי שמלאכתו לאיסור, או ככלי שמלאכתו לאיסור והיתר. יש שאמרו ללכת ע"פ רוב שימושו של הכלי, ויש שאמרו שאין הקובע רוב שימושו אלא יעודו ואם לפעמים משתמשים בו לאיחסון הרי ככלי שמלאכתו להיתר. רבינו לא התיחס במפורש לקדרות בשבת בדין מוקצה, ולענ"ד כל שהוא ראוי לאיחסון הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר. וכעין זה מצינו שמארי נשאל (טל יוסף) האם יש מוקצה בשופר, כי כידוע להיום רובא דעלמא מקפידים רק לתקוע בו ותו לא, ואכן הרמ"א ועוד דנו בו משום כלי שמלאכתו לאיסור, ובכל זאת הוא היה מורה בו להיתר כי ראוי לגמע בו מים לתינוק וכיו"ב כמו שאמרו בגמ' שבת, כך שמדבריו אתה למד שכל שהינו ראוי גם אם הוא מיעוט לא שכיח להיום אין בו מוקצה ככלי שמלאכתו לאיסור. ואף שניתן לחלק בין כלי שמלאכתו לאיסור מלאכה, ובין איסור מחמת חכמה שאינה מלאכה, אבל מ"מ כבר אסרו חז"ל תקיעה סתמית בשבת וביו"ט, ומה גם שיש מקום לאסור מחמת חסרון כיס כי הבריות לכה"פ בדורות האחרונים מקפידים רק לתקוע בו לצורך מצוה, ובכל זאת לא חש מארי כי כך העלו הגמ' ובראשונים כהאורחות חיים ואוהל מועד ובמאירי. עוד זאת בחזון עובדיה ח"ג שבת נא נטה בענין סירי בישול לדונם ככלי היתר, ובהצטרף כי בכל ספק במוקצה שהוא חומרא דרבנן מעיקרא יש להקל. ועוד זאת כבר העלו כמה אחרונים כי בסירים של ימינו ניתן להקל כי בשונה מקדרות חרס בעבר שהיו מלוכלכות ומפוייחות ולא תמיד נאה להניחם על השולחן לפני הכל, ואילו היום מצוי מאוד שמביאים כבר את הסירים על שולחן שבת ויו"ט ומתנאים בהם, ולא מסלקם מיידית, תרצה אמור כמין קערה מרכזית בשולחן שממנה לוקח כל אחד כרצונו.