לכבוד הרב שליט"א, שלום
הרמב"ם בהל' עבו"ז פי"א הי"ב כותב, הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, המניח ס"ת או תפילין על הקטן בשביל שישן, לא די להן שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שהם עושין ד"ת רפאות הגוף ואינן אלא רפאות נפשות שנ' ויהיו חיים לנפשך. אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ונזקים הר"ז מותר. ע"כ. לכאורה היה נראה שאפשר להבין שיסוד ההבדל הוא האם קריאת הפסוק או עשיית המצוה היא בתור סגולה או בתור "כדי שתגן עליו זכות קריאתן," שאם האדם קורא פסוק בתור לחש לרפואה זה אסור אבל אם קורא לקיים המצוה בידעו שמצוה מגנא ומציל הרי זה מותר. אולם אם כן אינו מובן למה דוקא לבריא מותר כדי להגן, הרי אם בכוונה תליא מילתא יש להתיר אף לחולה לקרות בתנאי שלא יתכוון ללחש אלא לזכותא דמצוה, ואילו מהרמב"ם משמע שלחולה אסור בכל גווני.
ואם כן היה משמע שאין ההבדל אלא בין בריא לחולה, אולם אם כך הרי אינו מובן וכי לא שייך טענת "עושין מדברי תורה רפאות הגוף" אם קורא בתורה כדי שלא יגיע אליו ייסורין, וכי מה ההבדל בין קריאה להבריח ולהפסיק ייסורין לבין קריאה להגן מהייסוריין מתחילה.
(ואסיים בתפילה שהקב"ה ישמור ויצליח חיילנו)
תודה רבה