הרב ענה לי בתשובה קודמת
"א יש דינים שקיבלו בקבלה ממשה רבינו, שהם דאורייתא, והפסוקים רק אסמכתא.
ב יש דינים שחז"ל הנפיקו אותם מן הפסוקים ע"י מידה מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, והם דאורייתא."
אבל נראה לי שהם סותרים דברי הרב קאפח שכתב בפירושו למשנה תורה הלכות אישות עמ' י"ג "וזה לפי הכלל שקבע בכלל השני מן הכללים שהקדים לסה"מ שכל הנלמד באחת המדות יש שהוא דאורייתא כלומר כך קבלנו ממשה בפירוש הכתוב וחז"ל הסמיכוהו לאחת המדות על דרך הרמז והאסמכתא, ויש שהוא דרבנן גרידא ואין סמיכתו לאחת המדות אלא על דרך הרמז בלבד ואמת המידה שתהא בידינו להבחין ולקבוע מה דאורייתא ומה דרבנן הוא שמן הסתם כל הנלמד באחת המדות הוא דרבנן גרידא ואינך יכול להעלותו לדאורייתא אלא אם כן אמרו חז"ל שהוא דאורייתא או שחייבים עליו כרת או מיתה. ואותו הכלל שכותבים הראשונים בדעת רבינו שהוא קורא לדאורייתא "דברי סופרים" אינו נכון בהחלט ואין לו שום יסוד אלא כל דברי סופרים הוא דרבנן בלבד ואין בו שום לתא של תורה." נראה לי שדינים שחז"ל הנפיקו אותם מן הפסוקים ע"י י"ג מידות שהתורה הן דווקא דרבנן. אם כן עדיין קשה לי מה שפירש בהלכות ממרים. ואם לא הבנתי נכון אנא תסביר לי איפה טעיתי