איסור אמירה לגוי איסורי שבת או יום טוב

סיכום שיעור הרה"ג רצון ערוסי, כולל יום שישי, בנושא: "איסור אמירה לגוי"

באמירה לגוי יש 2 איסורים הנובעים מחשש שלא תהיה שבת קלה בעיני היהודי:

1. איסור אמירה לגוי לעשות מלאכה בשביל היהודי;
2. איסור הנאה ממעשה גוי אפילו עשה על דעת עצמו.

מסכת מכשירין פרק שני משניות ה'-ו' מובא:

ה. עיר שישראל וגויים דרין בתוכה, והיה בה מרחץ מרחצת בשבת--אם רוב גויים, רוחץ מיד; אם רוב ישראל, ימתין כדי שייחמו חמין; מחצה למחצה, ימתין כדי שייחמו חמין.  רבי יהודה אומר, באמבטי קטנה--אם יש בה רשות, רוחץ מיד.

ו.  מצא בה ירק נמכר--אם רוב גויים, לוקח מיד; ואם רוב ישראל, ימתין כדי שיבוא ממקום קרוב; מחצה למחצה, ימתין כדי שיבוא ממקום קרוב.  אם יש בה רשות, לוקח מיד.

השאלה – מדוע במחצה על מחצה אסרה המשנה על יהודי ליהנות ממלאכת הגוי.

רבינו בפירוש המשנה אומר שהסיבה שאסור ליהנות ממלאכת הגוי מיד במוצאי שבת כדי שלא ירמוז היהודי לגוי לעשות את המלאכה באופן שהיא תהיה מוכנה מיד במוצאי שבת. כלומר גם רמיזה אסורה. וכל זאת הרחקה משום אמירה לגוי (למרות שאסורה רק מדרבנן). והכל מטעם שהכל בכלל הגזירה של אמירה לגוי. ודבר זה מצביע שחז"ל חששו מאד מאמירה לגוי והגבילו אותה מאד מחשש שהשבת תהיה קלה בעיני היהודי. כלומר, כלל אמירה לגוי אסורה, למעט חריגים מיוחדים.

לפי הגהות מימוניות, מותר לגוי לאחר השבת "מדוע לא עשית כך וכך".

אולם לפי רבינו (בביאורו של מורי על פי פירוש המשנה דלעיל) אין חילוק אם היהודי אמר או רמז ליהודי בשבת או ביום חול – הכל אסור.

נראה כי איסור אמירה לגוי הוא גם באיסורים אחרים מהחשש שמא יבוא היהודי לעבור על אותם איסורים (מובא בדברי רבנו לגבי איסור כלאיים ולגבי איסור סרוס).

השאלה היא האם איסור אמירה לגוי והנאה ממעשה גוי הוא רק במלאכות האסורות מהתורה או גם מלאכות האסורות מדרבנן.

מסכת שבת קכא עמוד א' מובא :

מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן:

גמ' א"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד נימא מסייע ליה נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן כבה הוא דלא אמרינן ליה הא כל המכבה אינו מפסיד אמרינן ליה אימא סיפא אל תכבה לא אמרינן ליה וכל המכבה אינו מפסיד נמי לא אמרינן ליה אלא מהא ליכא למשמע מינה ת"ר מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות מפני שאפטרופוס של מלך היה ולא הניחן מפני כבוד השבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין ולאפרכוס שבהן חמשים וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך לכך שהרי שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה:

התוספות ד"ה "אין אומרים לו כבה" אומרים:

אפי' באיסור דרבנן אמירה לנכרי שבות כדאמרינן לקמן בפרק שואל (דף קנ.) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים כו' דמוקי לה בחברו נכרי וכן מוכח בפרק הדר (דף סז:) גבי נייתי חמימי מגו ביתא:

כלומר לפי התוספות גם באיסור דרבנן יש איסור אמירה לגוי. אמנם ייתכן כי שיטתם זו נובעת מכך שהם סוברים שכיבוי של שריפה הוא אסור מדרבנן (מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי ר' שמעון).

הראיה של התוספות הינה מדף קנ עמוד א' שם מובא שאסור אפילו לומר לגוי לשכור לו פועלים, ומאחר ומדובר על איסור דרבנן של "ממצוא חפצך ודבר דבר", אולם לכאורה נראה שאין מכאן ראיה כי גם האיסור של להגיד לגוי לשכור לו פועלים הוא לא מדין של אמירה לגוי אלא מדין של ממצוא חפצך.

רבינו הביא דין זה בפרק כג' הלכה י"ב:

כותב, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב.  ואסור ללוות, ולהלוות--גזירה, שמא יכתוב.  וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר--שמא יכתוב.  לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחברו לשכור לו פועלין.  אבל לשאול ולהשאיל, מותר:  שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלווני.

כלומר, לפי רבינו האיסור של לשכור פועלים בשבת הוא גזירה שמא יכתוב ולא משום ממצוא חפצך ודבר דבר. ולכן נראה שגם לפי רבינו אסור לומר לגוי לעבור על איסור דרבנן כי חבירו כאן משמע אפילו גוי וכאן עסקינן באיסור דרבנן.

אמנם רבינו בפרק כד הלכה ד הזכיר דין דומה:

מותר לאדם לומר לפועל, הנראה שתעמוד עימי לערב; אבל לא יאמר לו, היה נכון לי לערב--שנמצא עושה חפצו בשבת. 

אולם שם הלשון שונה של "התעמוד עמי" מה שאין כן כאן שהלשון הוא לשכור פועלים שיש חשש שמא יכתוב.

הדברים מפורשים בדברי רבינו בפרק ו' הלכה ט:

"דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות--מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת:  והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה."

כלומר, ככלל איסור אמירה לגוי חל גם על איסורי דרבנן, למעט לצורך מצווה, לצורך הרבה או אם יש מקצת חולי.

אולם יש להבחין בין "חולה שאין בו סכנה" לבין "מקצת חולי". רבינו בפרק ב' הלכה י' כותב:

"חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי גוי.  כיצד:  אומרין לגוי לעשות לו, והוא עושה--לבשל לו ולאפות, ולהביא רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו.  וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת, אף על פי שאין שם סכנה.  ואם היו צרכיו, אין בהן מלאכה--עושין אותן אפילו ישראל; לפיכך מעלין אוזניים בשבת, ומעלין אונקלי, ומחזירין את השבר.  וכן כל כיוצא בהן, מותר."

איסור אמירה לגוי נדחה בפני חולה שאין בו סכנה ואפילו שהגוי עושה מלאכות דאורייתא, מה שאין כן במקצת חולי (פחות מחולה שאין בו סכנה) מותר לומר לגוי לעשות רק איסורי דרבנן.

מקצת חולי – מוגדר כאדם שיש לו חולי או כאב נקודתי שלא מונע ממנו מלתפקד, לעומת חולה שאין בו סכנה שהחולי מקשה עליו מאד לתפקד או שגורם לו לשכב במיטה.

צורך מצווה – נראה שזה גם כולל מצווה דרבנן כי לא גזרו בזה.

צורך הרבה – לדעת מורי אין להכניס בכך הגדרות אלא הכל לפי שיקול דעת המורה. לדוגמא, אם האוכל קר ובלתי אכיל אך הוא מבושל כל צורכו והנחתו על הפלטה אסורה מדרבנן, הרי שהרב ישקול אם מדובר בזוג ללא ילדים האם הם יכולים לאכול אצל ההורים או לא ובפרט אם יש ילדים שיש מקום יותר להתיר.

בהלכה יא' מביא רבינו סייג נוסף שלצורך יישוב ארץ ישראל מותר לומר לגוי לכתוב באיסור דאורייתא בגלל חשיבות הדבר.

מהאמור לעיל עולה שכל אימת שאנו נעזרים בגוי בשבת, לנגד עינינו יעמדו החומרות שהחמירו חז"ל באמירה לגוי שאפילו אסור ברמז ואפילו מלפני או אחרי השבת, למעט החריגים שהותרו – לצורך חולה שאין בו סכנה, לכתוב שטר משום יישוב ארץ ישראל, או כשעסקינן באיסורי דרבנן אם יש מקצת חולי או לצורך מצווה או צורך רבים.