הלכות שבת – חימום מים כתוצאה משימוש במיחם בשבת
ישנם מיחמים של שבת שיש להם צינורית זכוכית בקדמת המיחם שנועדה לסמן את גובה המים שבמיחם באמצעות חוק כלים שלובים (המים שבמים והמים שבזכוכית תמיד יהיו באותו גובה).
בעת השימוש במים החמים פוחתת כמות המים במיחם וממילא יורדת גם כמות המים שבצינורית אשר כתוצאה מכך גורם לחימום המים בצינורית שהצטננו ביחס למים שבמיחם.
השאלה – האם פעולה זו של שימוש במים החמים אשר כתוצאה מכך נגרם חימום המים שבצינורית הינה אסורה בשבת.
מקור הדיון הוא ברבינו הלכות שבת פרק כב' הלכה ו':
מיחם שפינה ממנו מים--מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן; ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין--והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה. וכן קדירה רותחת--אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין; אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה. ואם צק התבשיל מקדירה לקערה--אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין: שכלי שני אינו מבשל.
מלשון רבינו "מיחם שפינה ממנו מים" משמע שהמיחם אינו ריק ממים אלא יש בו מים חמים.
מקור ההלכה הוא במשנה שבת פרק ג' הלכה ד':
מיחם שפינהו--לא ייתן לתוכו צונן, בשביל שייחמו; אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס, כדי להפשירן. הלפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא ייתן לתוכן תבלין; אבל נותן הוא לתוך הקערה, או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר, לכול הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.
רבינו בפירוש המשנה מסביר שכוונת המשנה היא שלא פינה לגמרי את המים אלא מדובר שנותרו מים חמים במיחם ולכן אסור לו להוסיף מים מועטים כדי שהכל יהיה חם אבל מוסיף הוא מים רבים כדי שהכל יהיה פושר. דיוק רבינו שהמשנה מדברת כשהמיחם לא ריק לגמרי הוא בכך שהמשנה היא לפי שיטתו של רבי יהודה שאוסר לתת מים לתוך מיחם חם ריק ממים מפני שהוא מצרף.
רבינו בהלכה שינה מלשון המשנה וכתב במקום "פינהו" את הנוסח "פינה" כדי ללמדנו שהלכה זו תלויה ביחס בין המים החמים שבמיחם למים הצוננים שיוצק לתוכו. אם כמות המים שבמיחם מעטים באופן שיציקת המים למיחם תביא למצב שהמים יהיו צוננים – מותר. ואילו אם כמות המים החמים הינה משמעותית ליחס למים שיוצק לתוכם – אסור מפני שהוא מחממן הרבה.
כמו כן, ודאי שכוונת המשנה ורבינו שהמיחם אינו על האש, כי אם מדובר על מיחם שהוא על האש, כל יציקת מים לתוכו מחייבת משום מבשל. אולם חימום מים בכלי ראשון שאינו על האש, לדעת מורי בפירושו לרבינו, אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. כי חימום מים על האש בשבת אינו בגדר בישול רגיל כי בישול רגיל מרכך את הקשה ומקשה את הרך ואילו במים אין שום שינוי בגוף המים ואין החימום מכשיר אותם לשתייה כי נתן לשתותם צוננים וניתן לשתותם חמים, אלא חימום המים אסור מדין רחיצה כלומר חימום המים מכשיר את המים לרחיצה ולכן גם השיעור של החיוב במלאכה הוא בגדר של הכשרת המים לרחיצה של איבר קטן וכן כדי להתחייב באיסור תורה, אין צורך לחמם את המים עד לרתיחה או חום שהיד סולדת בו אלא להכשיר את המים לרחיצה. ולכן, לדעת רבינו, רק חימום מים על האש אסור מן התורה ואילו חימום מים בכלי ראשון שאינו על האש אינו אסור מן התורה אלא רק מדרבנן מדין גזירת הבלנים (פרק ט' הלכה א' הערה ג', פרק כב' הלכה ה' הערה ח').
זאת ניתן ללמוד שאת האיסור לתת מים בכלי ראשון (מרחץ) שאינו על האש כתב רבינו בפרק כב' (הלכה ה') העוסק באיסורי דרבנן:
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים--אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה; וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו. אבל נותן הוא מים חמין, לתוך אמבטי של צונן.
ועל כן נתינת מים צוננים למיחם עם מים שאינו על האש אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן בגלל המאפיינים הייחודיים של המים.
יש לציין כי ערוך השולחן והאגלי טל מרחיקים לכת יותר ולדעתם לפי רבינו אין בכלל בישול מן התורה בכלי ראשון שאינו על גבי האש ולא רק במים.
נחזור למיחם, בשינוי מהלכה ה' העוסקת במרחץ שהינו כלי ראשון שאינו על גבי האש, הרי שבמיחם שבת יש גוף חימום וממילא המים שבתוכו נחשבים ככלי ראשון שהוא על האש ועל כן לכאורה יש איסור להשתמש במיחם עם צינור זכוכית כי המים שבתוכו נכנסים למיחם שהוא על האש שיש בכך איסור תורה.
אולם בשימוש רגיל של מזיגת כוס הרי כמות המים שנכנסת למיחם מתוך צינורית הזכוכית הינה כמות מועטה הפחותה משיעור של רחיצת איבר קטן וממילא יש כאן רק איסור דרבנן (פחות מכשיעור אסור מדרבנן לדעת מורי בביאורו לפרק א' הלכה ג' הערה טו), ומאחר ופעולה זו הינה בגדר של פסיק רישא שלא ניחא ליה (או לפחות לא אכפת ליה) באיסור דרבנן שהוא מותר בשבת.
השאלה שנותרה פתוחה היא מה הדין בעת שמוזג כמות גדולה של מים מהמיחם באופן שכמות המים שבצינורית הזכוכית שנכנסת למיחם הינה בשיעור של רחיצת איבר קטן שאז יש בכך איסור דאורייתא.
לדעת האור לציון, מאחר לשיטת רבינו אין בישול אחר בישול בלח הרי שגם במים אין בישול אחר בישול ולכן מותר להשתמש במיחם עם צינור זכוכית. אולם אחר בקשת המחילה, יש להבחין בין מים שאין הבישול פועל בגוף המים ולכן ניתן לחמם את המים שוב ושוב ובין תבשיל לח כגון מרק שתוספת הבישול מחדש מגרעת אותו וגם לאחר שהוא מתקרר הא לא חוזר לברייתו מה שאין כן במים שאחר שהם מתקררים הם חוזרים לברייתן.
לדעת הרב עובדיה יוסף ז"ל, יש סיבות להקל מאחר וייתכן ומדובר בגרמא וכמו כן ייתכן וחום המים שבזכוכית הוא חום שהיד סולדת בו. שו"ת הר צבי מחדש שבמקרה שיש בפעולת האדם הסרת 2 מונעים הרי זה בגדר גרמא. ולכן במקרה דנן, מאחר ויש בפעולת האדם הסרת 2 מונעים: תחילה בפתיחת הברז ושנית בזרימת המים החמים וכניסת המים מצינור הזכוכית הרי שלפי הסברו זה גרמא.
על כן לסיכום, מותר להשתמש במיחם עם צינור זכוכית. במזיגת כוס אחת הרי אין בכמות המים הנכנסת למיחם שיעור של רחיצת איבר קטן ומאחר ויש כאן פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן הרי זה מותר. גם אם מוזגים כמות גדולה של מים באופן שיש במים הנכנסים מצינור הזכוכית שיעור של רחיצת איבר קטן, הרי מאחר ויש גורמים להקל כי ייתכן ומדובר בגרמא ומאחר וייתכן והמים שבצינורית חמים בחום שהיד סולדת בו, הרי זה מותר בשבת.