הגדרת מלאכת מכה בפטיש בשבת
רבינו בפירוש המשנה פרק ז' משנה ב' הגדיל את מלאכת מכה בפטיש:
"המכה בפטיש אפילו בגמר מלאכה כדרך שעושים המרקעים בפטישים שמכים הכאות קלות מאד כדי ליישר פני הכלי ולהחליקו... ולפיכך כל תיקון מלאכה וגומרה כגון השיפה והצחצוח וכל מיני היפוי כולן תולדת מכה בפטיש"
רבינו מסביר שאפילו פעולה קלה שנעשית לאחר שכבר הכלי הוכן, אסורה מדאורייתא.
בפרק י' הלכה טז' כתב רבינו:
המכה בפטיש הכיה אחת, חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה--הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. כיצד: המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים--הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו.
לכאורה יש קושי, מדוע ניפוח כלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה? כי רבינו בהלכה יג' כתב שאדם שבונה כלי חייב משום בונה?
מורי בהערה לח מסביר שאדם שמנפח בחומר זכוכית כדי לעשות כלי הרי הוא חייב משום בונה וזה לשון הירושלמי "הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה" אולם אדם שנופח בכלי זכוכית שכבר נעשה כדי לגומרו הרי זה חייב משום מכה בפטיש כלשון הבבלי "המנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש" ולכן רבינו כתב המנפח בכלי זכוכית חייב משום תולדה של מכה בפטיש.
בהלכה יז' כתב רבינו:
המפיס שחין בשבת, כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאין עושין, שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה--הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר.
מסביר מורי בהערה מא' שכשהרופא משאיר משאיר את הפתח של הפצע פתוח על מנת שהפצע יבריא, הרי זה מלאכת הרופא וחייב משום מכה בפטיש, משום שכל מלאכה שלא נכנסת בגדר של ל"ט אבות מלאכה נכנסת לגדר של אבות מלאכה.
לגבי ההבחנה בין בונה למכה בפטיש בנוגע כלי הינו כדלהלן:
רבינו בהלכה יב'-יג' כתב:
הבונה כל שהוא, חייב. המשווה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל, או מילא גיא--הרי זה בונה, וחייב. אחד נתן את האבן, ואחד נתן את הטיט--הנותן את הטיט, חייב; ובנדבך העליון, אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט--חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט. והבונה על גבי כלים, פטור.
העושה אוהל קבוע--הרי זה תולדת בונה, וחייב. וכן העושה כלי אדמה, כגון תנור וחבית קודם שיישרפו--הרי זה תולדת בונה, וחייב. וכן המגבן את הגבינה, הרי זה תולדת בונה; ואינו חייב, עד שיגבן כגרוגרת. המכניס יד הקורדום בתוך העין שלו, הרי זה תולדת בונה; וכן כל כיוצא בו. וכן כל התוקע עץ בעץ--בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד--הרי זה תולדת בונה, וחייב.
כלומר, בניית כלי הרי זו מלאכה שחייבים עליה משום תולדת בונה. אולם בנייה על גבי כלי הרי זה פטור (אבל אסור). כאשר הכלי כבר קיים והאומן עושה את גמר המלאכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש. ולכן אם אדם עושה כלי זכוכית הרי הוא חייב משום בונה ואם אדם משלים כלי זכוכית הרי הוא חייב משום מכה בפטיש.
כתב רבינו בפרק כג' הלכות א'-ב':
העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל--הרי זה חייב משום מכה בפטיש; לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד--שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו. ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין בו. אבל פותחין נקב ישן--והוא, שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים: שאם היה למטה מן השמרים--הרי זה עשוי לחזק, ואסור לפותחו.
נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין, ובלבד שייקבנה למעלה; אבל מצידה--אסור, מפני שהוא כמתקן כלי. שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו.
כלומר, אם אין הנקב עשוי להכניס ולהוציא אלא רק להכניס או רק להוציא הרי זה אסור רק מדרבנן. ולכן אם אדם עושה נקב מצידה ל המגופה כדי להוציא יין הרי זה אסור מדרבנן.
מורי מסביר בהערה ג' שהחבית הייתה כלי ונשארת כלי והאיסור מדרבנן הוא עשיית הנקב במגופה שבזה הוא משום מתקן כלי הכוונה לגבי המגופה. ולכן לגבי פתיחת קופסת שימורים בימינו, מאחר והקופסה הייתה כלי ונשארה כלי והמכסה לא מעלה ולא מוריד, לכן מותר בשבת לפתוח את קופסת השימורים ואפילו אם המטרה להשתמש בקופסה לצרכים אחרים.
וכן לגבי פתיחת המכסה של בקבוק שתיה, מאחר והמכסה (פקק) היה כלי ונותר כלי אין איסור בפתיחתו מהבקבוק ואפילו אם בפתיחתו נכרתת ה"עורלה" אין בכך כלום כי לעיתים ה"עורלה" שלו נותרת איתו גם לאחר הפתיחה.
מזה ניתן להבין גם את המשך ההלכה "שובר אדם חבית.." שהכוונה לאיסור בעשיית המגופה כלי.